ההתמודדות הדיפלומטית והרוחנית מול מלך מצרים דרשה היערכות מדויקת, ובה קבע ה' חלוקת תפקידים ברורה בין משה לאהרן. משה מקבל מעמד עליון המקביל לכוח אלוהי, בעוד אהרן מתפקד כשליחו וכדוברו האנושי.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהות התקשורת מול פרעה ומשמעות המילים אַתָּה תְדַבֵּר. גישה אחת גורסת כי משה דיבר אך ורק באוזני אהרן, ופרעה כלל לא שמע את קולו של משה. לפי תפיסה זו, משה מתפקד כעין אלוהים המצווה את דברו, ואילו אהרן פועל כנביא המעביר את המסר הלאה אל המלך [אבן עזרא, המלבי"ם, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה בשם הרמב"ן].
מנגד, פרשנים רבים דוחים גישה זו ומציינים כי משה אכן דיבר ישירות אל פרעה, שכן הפסוק אינו אומר "אתה תדבר אל אהרן", ובהמשך התורה אנו רואים שמשה עומד ומדבר מול המלך בעצמו [גור אריה, משכיל לדוד, ברטנורא, יריעות שלמה]. לפי גישה מרכזית זו, משה אמר את דברי ה' לפרעה פעם אחת בלבד, בקיצור נמרץ, מילים ספורות ומכריעות בדיוק כפי ששמע מפי ה'. מיד לאחר מכן, היה זה אהרן שהרחיב את הדברים, חזר עליהם, נאם, הסביר והנעים את המסר באוזני פרעה כדי שיובן כראוי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, קאסוטו].
חלוקת תפקידים זו טומנת בחובה גם רובד עמוק יותר. דיבורו של משה מייצג את גוף הציווי, בדומה לתורה שבכתב, בעוד אהרן מספק את הביאור, בדומה לתורה שבעל פה [העמק דבר]. במישור הרוחני, משה היווה צינור לכוח האלוהי שנועד לשבור את עוצמתו של פרעה, שייצג את שיא הרוע בעולם. משה דיבר בעוצמה, ללא פשרות ובשפת הקודש, ורק לאחר שכוחו של פרעה נסדק, יכול היה אהרן לפנות אליו בדרכי נועם ובשפה אנושית. מכאן נלמד שכדי להתגבר על כוחות שליליים, יש להשתמש תחילה בעוצמה חסרת פשרות, ורק לאחר מכן לפעול בדרכי נועם [חומש קה"ת].
לגבי סוף הפסוק, וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ, הפירוש הפשוט הוא שאהרן יאמר לפרעה שעליו לשלח את העם [רשב"ם], או שהדברים נאמרים כדי שבסופו של דבר המלך ישלח אותם [קאסוטו]. מעבר לכך, ה' מודיע למשה שהדינמיקה הזו, שבה אהרן משמש כדוברו, לא תהיה זמנית רק עד שמשה יקבל ביטחון, אלא תישאר קבועה עד גמר המשימה והשילוח בפועל [העמק דבר]. ואכן, אף על פי שאהרן אינו מוזכר בכל פעם שמשה מגיע לפרעה בהמשך הסיפור, ברור כי השניים תמיד הגיעו ופעלו יחדיו כצוות [אבן עזרא, ביאור יש"ר].