ברגע המכריע שלפני תחילת העימות הגדול במצרים, מוצגת עמידתם המוחלטת של מנהיגי ישראל למשימה. לאחר ההיסוסים הראשוניים, משה ואהרן מקבלים על עצמם את התפקיד מתוך התבטלות גמורה לרצון האל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי פסוק זה משמש ככלל ומבוא לכל המעשים, האותות והמכות שיסופרו מכאן ואילך. הכתוב מקדים ומצהיר כי מעתה והלאה ביצעו השניים את שליחותם במלואה. הצהרה זו מלמדת שמרגע זה משה חדל לטעון שאינו איש דברים ולא ניסה עוד להתחמק מן השליחות, אלא קיבל אותה עליו יחד עם אהרן [אברבנאל].
הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, הפותח בביטוי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' ומסיים במילים כֵּן עָשׂוּ, ומציעים לה מספר הסברים. כיוון מרכזי אחד מסביר שהכפילות מדגישה את הדיוק המוחלט בביצוע המשימה. כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' מלמד שהם שמרו בדיוק על סדר הפעולות שהוגדר להם: משה דיבר תחילה כשליח האל, ואהרן תירגם את דבריו [ספורנו, הכתב והקבלה]. השימוש בפועל המעיד על ציווי רומז להנחיות שבעל פה שקיבלו, שהדריכו אותם כיצד להתנהג במצב פלאי זה [העמק דבר]. המילים כֵּן עָשׂוּ באות להעיד שהם לא הוסיפו ולא גרעו מאומה מן הציווי [ספורנו, הכתב והקבלה]. מתוך דיוק זה משתקפת עמדה של סבילות מסוימת, שכן משה ואהרן תפקדו מעתה כצינור וכשליחים בלבד לביצוע הוראות [ביאור שטיינזלץ]. כל זאת עשו חרף סכנת החיים שבהליכה אל מלך כפרעה, דבר המעיד על מסירותם העמוקה [חזקוני].
כיוון פרשני נוסף רואה בכפילות ביטוי לפנימיות המעשה ולזריזותם. לפי הבנה זו, הפסוק מצביע על כך שהם הבינו את הציווי לאשורו וביצעו אותו מתוך כוונה שלמה לאמיתות הדברים. יתרה מזאת, מניע הפעולה היחיד שלהם היה עצם הציווי האלוהי, ללא כל סיבה צדדית, והם לא התעכבו אלא נחפזו לקיים את דבר ה' מיד עם קבלתו [אור החיים].
מבחינה לשונית, הפסוק פותח בלשון יחיד (וַיַּעַשׂ) ומסיים בלשון רבים (עָשׂוּ). שינוי זה רומז לחלוקת התפקידים המעשית בהנחתת המכות בהמשך. לשון היחיד מכוונת לכך שחלק גדול מהמכות נעשו על ידי כל אחד מהם בנפרד: שלוש מכות בוצעו על ידי אהרן ושלוש על ידי משה, בעוד ה' עצמו ביצע שלוש מכות נוספות. לשון הרבים בסוף הפסוק מתייחסת למכת השחין, שהייתה המכה היחידה שנעשתה בשותפות על ידי שניהם יחד [שפתי כהן].