הפסוק משרטט את התוכנית האלוהית הכוללת של תהליך הגאולה, ומבהיר כי סירובו של מלך מצרים הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך. מטרת התהליך היא לא רק להוציא את ישראל, אלא גם לאלץ אותם לעזוב, שכן לולא השעבוד והמכות, ייתכן שהיו מעדיפים להישאר בארץ מצרים הפורייה [צרור המור, קאסוטו].
תחילה מודיע ה' כי וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה. סירוב זה מתייחס לתחילת הדרך ולתשע המכות הראשונות, שכן בסופו של דבר, במכת בכורות, הוא נאלץ לשמוע [חזקוני, מלבי"ם]. הסיבה לסירובו בתחילה היא שהמופתים הראשונים לא גרמו לו צער גופני חמור [ביאור יש"ר]. מעבר לכך, פרעה לא רק יסרב לציית, אלא יגיע למצב של אטימות מוחלטת שבו לא יסכים אפילו לשמוע את דבריהם או לראות את פניהם [אור החיים, העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי סירובו של פרעה נובע דווקא מכך שה' פונה אליו תחילה בדרך של פיוס וענווה, מה שמתפרש אצל פרעה כחולשה וחוסר יכולת [הכתב והקבלה].
בעקבות הסירוב, אומר ה': וְנָתַתִּי אֶת יָדִי. המילה "יד" מושאלת כאן בלשון בני אדם ומשמעותה מכה או עונש [אבן עזרא, הטור הארוך, רלב"ג]. עם זאת, יש המדגישים כי התורה בחרה במונח זה משום שפעולת ה"נטייה" שייכת ליד כולה, בניגוד למכות קודמות שהוגדרו כ"אצבע אלוהים" בלבד [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. נתינת היד מתייחסת למכות הקשות והעל-טבעיות שיבואו על מצרים [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ], ובראשן מכת בכורות המהווה את שיא ההתערבות האלוהית הישירה [ספורנו, אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, הכתב והקבלה].
באמצעות מכות אלו, מבטיח ה': וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי. הפרשנים נחלקו בזהותם של צבאות אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לעם ישראל, המהווה את צבאו של ה' בארץ, ממש כשם שהמלאכים הם צבאו בשמים. הם נמשלים לכוכבים, כאשר שנים עשר השבטים מקבילים לשנים עשר המזלות [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. השימוש בלשון רבים נועד להדגיש את מעלתם הייחודית [אור החיים, מלבי"ם], וכן להורות שעם ישראל מורכב מגוונים וקבוצות שונות המתאחדים כולם תחת הנהגתו של ה' [רש"ר הירש]. גישה שניה גורסת כי הפסוק מתייחס לשתי קבוצות שונות שיוצאות יחד: "עמי" הם בני ישראל היוצאים פיזית ממצרים, ואילו "צבאותי" הם המלאכים והשכינה שירדו לגלות יחד עם העם, וכעת נגאלים ועולים עמו [העמק דבר, רבנו בחיי, אבן עזרא הקצר, מלבי"ם].
היציאה תלווה בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. אלו אינם רק עונשים, אלא אירועים נסיים ועל-טבעיים [ביאור יש"ר]. המונח מכוון באופן ספציפי למכת בכורות ולקריעת ים סוף. בניגוד לשאר המכות שנועדו לשמש כאותות אזהרה וחינוך, שתי מכות אלו היו בגדר שפיטה וענישה של "מידה כנגד מידה" על שיעבוד ישראל, וכן שפטים שנעשו באלילי מצרים עצמם [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם].