מכת הדם, הראשונה במכות מצרים, חותמת את מהלכה בהדגשת משך הזמן שבו סבלו המצרים מתוצאותיה. תקופה זו חושפת לא רק את עוצמת הפגיעה באלוהות המצרית המרכזית, אלא גם את אטימות לבו של השליט כלפי סבלות עמו.
המילים וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים מתייחסות למניין הימים, ולכן הפועל מופיע בלשון יחיד. במהלך שבוע זה לא שב היאור לקדמותו, והמצרים נאלצו להמשיך לחפור סביבותיו כדי למצוא מי שתייה [רש"י, רמב"ן, גור אריה, שפתי חכמים].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת האם ציון שבעת הימים מלמד על כלל המכות או שהוא ייחודי למכת הדם. גישה אחת גורסת כי התורה מציינת כאן את משך הזמן כדי ללמד על הכלל: כל מכה ומכה נמשכה שבעה ימים, ולאחריה הגיעו ימי רווחה והתראה של עשרים ואחד או עשרים וארבעה ימים, כך שכל מכה ארכה חודש שלם [רש"י, רלב"ג, רבינו בחיי, דעת זקנים]. מנגד, יש הסבורים כי מכת הדם חריגה באורכה, ורק היא נמשכה שבוע שלם, ולכן התורה ציינה זאת במפורש דווקא כאן [אבן עזרא, רשב"ם].
ייחוד נוסף של המכה ניכר בתגובתו של פרעה. בניגוד למכות אחרות, פרעה לא התרגש ולא ביקש ממשה להתפלל אל ה' להסרת המכה, ולכן היא נמשכה עד תום הזמן הקצוב לה [אור החיים, מלבי"ם]. אדישות זו נבעה מקשיות לבו; בעוד שהמוני העם סבלו, צמאו ואף מתו, שולחנו של פרעה לא חסר דבר, והוא העדיף לראות באובדן עמו ובלבד שלא ישלח את ישראל [ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
למשך הזמן של שבעה ימים ישנן משמעויות סמליות. הגישה המרכזית בקרב מספר פרשנים היא שיש כאן עונש של מידה כנגד מידה: כשם שטומאת הנידה נמשכת שבעה ימים, כך לקו המצרים שבוע שלם, כעונש על כך שהיו מונעים מנשי ישראל לטבול ולהיטהר [רבינו בחיי, אלשיך, צאינה וראינה]. כמו כן, מכיוון שהמצרים סגדו ליאור, ה' בחר להכות תחילה את אלוהיהם לעיניהם שבוע שלם [דעת זקנים], כאשר המספר שבע מהדהד גם במבנה הספרותי של הפרשה, שבה המילה "יאור" מופיעה ארבע עשרה פעמים מתחילת התיאור [קאסוטו].
שאלה נידונה נוספת היא האם גם בני ישראל סבלו ממכת הדם ונאלצו לחפור מים. [אבן עזרא] טוען כי בשלוש המכות הראשונות לא הפלה ה' בין ישראל למצרים, וגם העברים שתו דם. דעה זו סופגת ביקורת חריפה מפרשנים אחרים, הטוענים כי חלילה לומר שישראל הוכו, שכן ה' תמיד מבחין בין עמו למצרים [הטור הארוך, פרדס יוסף]. פשרת ביניים מציעה כי בני ישראל שישבו בארץ גושן לא נפגעו כלל מכיוון שלא ניזונו ממי הנילוס, אך ייתכן שיחידים שגרו מחוץ לגושן, בתוך אוכלוסייה מצרית, נאלצו אף הם לחפור מים [שד"ל].
בסיום הפסוק נאמר אַחֲרֵי הַכּוֹת ה' אֶת הַיְאֹר. מילים אלו באות להדגיש כי בחלוף שבעת הימים, היאור נרפא לחלוטין ושב להיות מים זכים. הדבר בא לשלול סברות טבעיות כאילו מכת הצפרדעים שבאה מיד לאחר מכן נבעה מעיפוש המים או ממות הדגים שאכלו את ביצי הצפרדעים. התורה מדגישה כי המים חזרו לקדמותם, והצפרדעים שרצו מתוך היאור הנקי אך ורק על פי ציווי נסי ישיר של ה' [מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה].