ההכרה באלוהות אינה מתרחשת ביום אחד, אלא נבנית בתהליך היסטורי וחינוכי. לאחר שבתחילת הדרך טען פרעה "לא ידעתי את ה'", מצהיר כעת האל כי המהלך כולו נועד להביא את האומה המצרית כולה להכרה מלאה באדנותו ובשליטתו המוחלטת, ולפרסם את שמו בעולם.
המילה וְיָדְעוּ מנוקדת באופן המורה על זמן עתיד [אבן עזרא, אבי עזר]. הכרה זו מתייחסת למושג כִּי אֲנִי ה' – ידיעה כי הוא האדון והמושל [רשב"ם]. מעבר לכך, השימוש בשם ה' מצביע על מידת הרחמים. המצרים, שעבדו את כוחות הטבע הנוקשים והעיוורים, יגלו שה' גדול מן הטבע. הדבר יבוא לידי ביטוי דווקא ביכולתו של משה לעצור את המכות באמצעות תפילה, בניגוד לחרטומי מצרים שידעו רק לעורר את כוחות ההרס אך לא לשלוט בהם או להפסיקם [חומש קה"ת].
הפרשנים נחלקים בשאלה מתי בדיוק תתרחש אותה ידיעה מוחלטת של המצרים. גישה אחת סבורה כי הדבר יקרה רק במכת בכורות, שכן בשאר המכות עדיין לא הכירו המצרים את ה' באמת [ביאור יש"ר]. עד לאותו רגע, ה' פעל מולם בענווה ובמידת הרחמים כשביקש מהם לשלח את ישראל מרצונם. המצרים טעו לחשוב שזוהי חולשה, אך המכה הניצחת תגרום להם להבין למפרע כי הסבלנות האלוהית נועדה לאפשר להם לחזור בתשובה [הכתב והקבלה]. לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי ההכרה המלאה לא התרחשה כלל במהלך המכות במצרים, שכן אלו השפיעו בעיקר על פרעה. המצרים ימשיכו להטיל ספק ואף ירדפו אחרי בני ישראל, והידיעה השלמה תגיע רק בקריעת ים סוף, שהיא סדר הגאולה השלם [העמק דבר, מלבי"ם, שפתי כהן].
הביטוי בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי זוכה למספר התייחסויות. ברמה הפשוטה, הכוונה היא להפניית היד כדי להכות [ביאור שטיינזלץ], והשימוש במונח "יד" בא להדגיש שמדובר בהכאה ממשית [ברכת אשר]. יש המפרשים כי נטיית היד מסמלת מכה מתמשכת שאינה פוסקת [מלבי"ם], או שמדובר בנטיית היד על ים סוף [העמק דבר]. מנגד, יש הרואים בשורש נ.ט.ה ביטוי של ירידה וענווה [הכתב והקבלה]. עצם העובדה שה' פועל בעצמו ולא על ידי שליח, מעידה על גדולתו המוחלטת, שכן בניגוד למלך בשר ודם שכבודו נפגע כשהוא מוחל על גינוני מלכותו, אצל ה' מתקיימת המשוואה שבמקום גדולתו שם נמצאת ענותנותו [אדרת אליהו].
הפסוק מבחין בין העם לארץ: מִצְרַיִם הראשון מתייחס לעם המצרי, ואילו עַל מִצְרָיִם השני מתייחס לארץ עצמה [ברכת אשר].
לבסוף, הפעולה של וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (צירוף המופיע בחלק מהספרים מחובר במקף [מנחת שי]), מהווה המשך תחבירי ישיר לפעולת נטיית היד, כלומר: "ובהוציאי אותם" [קאסוטו]. יציאה זו אינה רק עזיבה פיזית אלא יציאה רוחנית וגאולה שלמה [העמק דבר]. ולפי הדעה שהפסוק רומז לקריעת ים סוף, הרי שכאשר המצרים רדפו אחרי ישראל אל הים, בני ישראל חזרו להיות שוב "בתוכם", ורק על הים התרחשה ההוצאה הסופית והמוחלטת מתוך המצרים, כך שלא יראו אותם עוד עד עולם [מלבי"ם].