לאחר הצגת המופת הראשון בפני מלך מצרים, מתברר כי האותות לבדם לא יספיקו כדי להביא לשחרור בני ישראל. ה׳ פונה למשה וחושף בפניו את מצבו הפנימי של מנהיג האימפריה, מצב שמכתיב את הצורך בסדרת המכות שעתידה לבוא. התגלות זו נועדה להבהיר למשה את המציאות לאשורה: אל לו לטעות ולחשוב שבעקבות מופת התנין ישתכנע המלך [אברבנאל]. יתרה מכך, אף שפרעה ראה את ההבדל הברור בין מופת אלוהי למעשה כשפים, הוא בחר לשתוק ולא הגיב בסירוב מפורש. לכן, ה׳ מודיע למשה ששתיקה זו אינה סימן להסכמה, אלא עדות לאטימות הלב ולסירוב מוחלט [אור החיים, ספורנו]. מנגד, יש המפרשים שה׳ מרגיע את משה: אמנם פרעה מסרב לשלח את העם, אך בניגוד לעבר, הוא לא ירע להם יותר ולא יכביד עוד את עול השעבוד [אלשיך].
במוקד הפסוק עומד הצירוף כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה. הפרשנים נחלקו בהבנת התפקיד הדקדוקי של המילה כָּבֵד. גישה אחת גורסת כי מדובר בפועל בזמן עבר, בדומה למילה מֵאֵן המופיעה מיד לאחריה, ומעידה על תהליך של התקשות שכבר התרחש והסתיים [אבן עזרא, מזרחי, אוהב גר]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמשת כשם תואר או כשם דבר, המתארת מצב תמידי, הווה וקבוע של אטימות וקושי, ולא פעולה שהסתיימה [רש"י, רשב"ם, גור אריה, קאסוטו, נתינה לגר].
מבחינה רעיונית, ה"כובד" של הלב מתפרש כמטען שלילי עצום. לבו של פרעה טעון במשא כבד של מחשבות עוון, כעס, נאצה וטענות שווא נגד האמת והצדק האלוהי [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. בניגוד לצדיקים השולטים בליבם, פרעה, כדרכם של רשעים, נשלט לחלוטין על ידי לבו האטום [אלשיך].
כדי להמחיש את איוולתו של פרעה, מביאים הפרשנים משל על אריה, שועל וחמור שהפליגו יחד. החמור העז פנים ודרש מכס מהאריה, שהוא מלך החיות. בתגובה, טרף האריה את החמור והורה לשועל לסדר את איבריו. השועל מצא את לב החמור ואכלו. כששאל האריה היכן הלב של החמור השוטה, השיב השועל: "אילו היה לו לב, הוא לא היה דורש מכס מהמלך". כך גם פרעה: התייצבותו החצופה מול מלך מלכי המלכים מעידה על כך שהוא איבד את דעתו והוא חסר לב והבנה לחלוטין [הדר זקנים, שפתי כהן].
מתוך אטימות זו נובע סוף הפסוק: מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. פרעה חסום מלשמוע, והוא מסרב לפעול כשהוא נאחז בטענות שווא שמייצר לבו הכבד [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מצב עובדתי זה מצדיק את הבאת המכה הראשונה ללא התראה מותנית. ה׳ פועל כך כדי להראות לעין כל שפרעה אכן מתריס ומסרב, ולא להשאיר מקום לספק בקרב הבריות שמא המלך היה חוזר בו לו רק היו נותנים לו הזדמנות נוספת [מלבי"ם, לבוש האורה].