תגובתו הראשונה של מלך מצרים להתגלות הכוח האלוהי אינה כניעה, אלא ניסיון לגמד את הפלא ולהציגו כפעולה טבעית או כשפית שגם נתיניו מסוגלים לבצע. באמצעות גיוס כוחות הכישוף המקומיים, הוא מבקש להוכיח שאין במופת של אהרן כל ייחוד.
השימוש במילה גַּם עורר את תשומת לבם של הפרשנים, והם מציעים לה מספר הסברים. גישה אחת רואה בכך הקבלה פסיכולוגית ומעשית למשה: כשם שמשה לא ביצע את המופת בעצמו אלא הורה לאהרן לעשותו, כך גם פרעה, מתוך רצון להתפאר ולהראות שאינו נופל ממשה, לא פעל בעצמו אלא ציווה על שלוחיו לבצע את המעשה [הכתב והקבלה, מלבי"ם, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי המילה באה לרבות גורמים נוספים שלא הוזכרו במפורש, כגון אשתו של פרעה שהייתה בקיאה בכישוף [רבנו בחיי, פענח רזא], או אפילו ילדים קטנים, כדי ללעוג למשה ולומר שאת המופת הזה יכולים לבצע גם תינוקות [רבנו בחיי, ריב"א, מלבי"ם, חזקוני, ברכת אשר]. מבחינה תחבירית, יש המפרשים כי מבנה המשפט הפוך, ויש לקרוא אותו כאילו נכתב: ויקרא פרעה גם לחכמים ולמכשפים [ריב"א, בכור שור].
הפסוק מונה שלוש קבוצות שונות בחצר המלוכה. החכמים מוגדרים לרוב כחוקרי טבע, מדענים ואצטגנינים, הפועלים באמצעות חוקי הטבע או על ידי אחיזת עיניים [אבן עזרא, העמק דבר, רלב"ג]. המכשפים הם אלו המשתמשים בתחבולות כדי לשנות את חוקי הטבע, לפחות למראית עין, ולכפות את כוחות הטבע למטרותיהם בניגוד לסדר העולמי הרצוי [אבן עזרא, העמק דבר, רלב"ג, רש"ר הירש]. התואר חַרְטֻמֵּי מצרים מהווה שם כולל לשתי הקבוצות הללו גם יחד, והם נחשבים לבכירים וליודעי הסודות העמוקים ביותר [רמב"ן, רבנו בחיי, רלב"ג, אבן עזרא, קאסוטו]. באשר למקור המילה, יש הסבורים כי מדובר במילה זרה מהשפה המצרית או הכשדית [אבן עזרא]. אחרים מציעים כי זוהי מילה ארמית מורכבת שמשמעותה אנשים המשתמשים בעצמות מתים לצורך כישוף [רמב"ן, רבנו בחיי], או שהיא נגזרת מהמילה חרט (כלי כתיבה), המעידה על היותם סופרים ואנשי ספר [רש"ר הירש].
המילה בְּלַהֲטֵיהֶם מתארת את האופן שבו פעלו החרטומים, והיא זוכה למגוון רחב של פירושים. מבחינה לשונית, יש הקושרים אותה למילה אש ולהבה, ומסבירים שהפעולה נעשתה באמצעות מלאכי חבלה ומלאכי אש הפועלים בעולם באופן נסתר [רמב"ן, רבנו בחיי, רש"י, הטור הארוך, תולדות יצחק, ברכת אשר]. אחרים מפרשים את המילה כנגזרת של סתר וחשאיות [שד"ל, רלב"ג], או כתרגום ארמי ללחשים ולהשבעות [רש"י, שפתי חכמים, נתינה לגר].
סביב מהות הפעולה עצמה ניטשת מחלוקת מרכזית. גישה אחת, רציונלית באופייה, גורסת כי לא היה כאן שינוי אמיתי של הטבע, אלא אחיזת עיניים בלבד. לפי פירוש זה, החרטומים השתמשו בתנועות מהירות כמראה הברק, או שהחביאו מראש נחשים חיים או עורות של תנינים, ובזריזות ידיים גרמו לצופים לחשוב שהמטות הפכו לתנינים [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, שד"ל, אבן עזרא הקצר].
לעומת זאת, גישה אחרת נשענת על מסורת חז"ל המבחינה בין מעשי כישוף למעשי שדים. לפי הבחנה זו, המילה בְּלַהֲטֵיהֶם מתייחסת למעשה כישוף שבו הדבר הנראה מתהפך לתמונת הדבר הנרצה, בעוד שבמקומות אחרים בהם נכתב "בלטיהם" (ללא האות ה') הכוונה היא לשימוש בשדים, המביאים חפצים ממשיים ממקום למקום באופן בלתי מורגש [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, הטור הארוך, תולדות יצחק, פרדס יוסף]. לאור זאת, יש המסבירים כי במופת התנין הסתפקו החרטומים בכישוף רגיל משום שהיה קל בעיניהם, אך במכות הבאות נאלצו להטריח את השדים [העמק דבר]. הסבר נוסף להבדל הוא שבמכת דם לא יכלו להשתמש בכישוף, שכן על פי המסורת אין לכישוף שליטה על מים, ולכן שם נאלצו לפעול באמצעות שדים שהביאו דם ממשי, ואילו כאן פעלו בכוח הכישוף [תורה תמימה].