פגישתם של מנהיגי ישראל עם מלך מצרים נועדה להטיל אימה ולבסס את סמכותם. הופעתם בארמון התרחשה ביום חג שבו התכנסו מלכים רבים, ומשה ואהרן נכנסו במראה קומה מלכותי ומרשים שדמה למלאכים. הופעה זו עוררה פחד עצום ובהלה אצל פרעה, עוד בטרם החל המשא ומתן [שפתי כהן].
הכתוב מדגיש: וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. כפילות הלשון מלמדת שמשה ואהרן לא מיהרו להציג את המופת מיד עם כניסתם, אלא המתינו בסבלנות עד שפרעה עצמו יבקש מהם אות, בדיוק כפי שהנחה אותם ה' מראש [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, קאסוטו]. בנוסף, הניסוח מעיד על טוהר כוונתם: הם לא ביצעו את הנס רק כדי להוכיח את נבואתם ולהתפאר בה, אלא מתוך רצון עמוק לקיים את ציווי הבורא [אור החיים].
הפעולה עצמה נעשתה בשיתוף פעולה, כאשר משה נתן את ההוראה ואהרן ביצע את ההשלכה [מלבי"ם, קאסוטו]. התורה מציינת כי הפעולה נעשתה לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו. הדגשה זו באה להבדיל את מעשיהם ממעשי החרטומים; בעוד המכשפים המצרים פעלו בסתר ובאמצעות אחיזת עיניים, אהרן השליך את המטה בגלוי וביצע נס אמיתי לעיני כל [מלבי"ם, צאינה וראינה]. מעניין לציין כי הם בחרו לפתוח דווקא במופת המטה, ולא במופת היד המצורעת שניתן למשה בסנה, משום שהופעה עם נגע צרעת בארמון הייתה גורמת לסילוקם המיידי מעל פני המלך [קונטרס חיבה יתירה].
מיד לאחר ההשלכה המטה משתנה: וַיְהִי לְתַנִּין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתנין הוא למעשה נחש, שכן המילה "תנין" מתארת נחש כשהוא ביבשה ודג כשהוא בים [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים]. מנגד, יש הסבורים כי מדובר במופת שונה מזה שהוצג לבני ישראל במדבר: במדבר המטה הפך לנחש, אך במצרים הוא הפך לתנין יאור של ממש, שהוא בעל החיים האופייני לנהרות מצרים [אבן עזרא, קונטרס חיבה יתירה].
הבחירה להפוך את המטה דווקא לחיה זו טומנת בחובה מסרים סמויים לפרעה [רבנו בחיי]: ראשית, הנחש הקדמוני חטא בלשונו, וכך גם פרעה חטא בגאווה כשאמר "מי ה'". שנית, תנועתו המתפתלת של הנחש מסמלת את אופיו ההפכפך של פרעה, שנוטה להבטיח לשלח את ישראל אך מיד חוזר בו ומקשה את לבו. לבסוף, פרעה עצמו נמשל בנבואות ל"תנין הגדול", והפיכת המטה לתנין רומזת לו כי כשם שהמטה של אהרן עתיד לבלוע את מטות החרטומים, כך בסופו של דבר ה' יבלע את פרעה ואת צבאו במי ים סוף [רבנו בחיי, צאינה וראינה].