תגובתו של מנהיג בעת משבר לאומי חושפת את אופיו האמיתי. מול מכה אנושה שפגעה במקור המים המרכזי של מצרים, מציג מלך מצרים אדישות, אטימות והכחשה, כשהוא בוחר בנוחותו האישית על פני מצוקת עמו.
המילה וַיִּפֶן מתארת את פנייתו של פרעה והסתלקותו מן היאור [ביאור שטיינזלץ], לאחר שלא יכול היה לשאת עוד את הצחנה העזה שעלתה מן המים [ביאור יש"ר]. משמעות המילים וְלֹא שָׁת היא שלא שם את לבו ולא העניק תשומת לב למתרחש [ביאור שטיינזלץ].
רשעותו של פרעה ניכרת בכך ששב לביתו והתעלם לחלוטין מהנזק העצום שנגרם לממלכתו ומסכנת הצמא המרחפת על עמו, מתוך גישה של "שלום עלי נפשי" [צרור המור, מלבי"ם]. הוא לא טרח לחפש פתרונות למצוקת המים של המדינה, ואף לא פנה למשה כדי שיעתיר אל ה' להסרת המכה [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם]. יש הסבורים כי התעלמותו השתקנית נועדה לאפשר לו לחמוק מסירוב מפורש לשלח את ישראל, מתוך מחשבה שכך יימנע מעונש נוסף [אור החיים].
שורש אדישותו של פרעה נבע מאמונתו השגויה כי מדובר במעשה כישוף שפגומו יפוג מאליו בתוך שעות ספורות, שכן לשיטתו פלאים אינם מחזיקים מעמד והטבע תמיד חוזר למצבו הרגיל [העמק דבר, צרור המור]. בשל תפיסה זו, הוא לא הבחין בהבדל התהומי שבין הפעולה האלוהית לבין מעשי החרטומים [ספורנו, רלב"ג, קאסוטו]. בעוד שהחרטומים ככל הנראה יצרו אחיזת עיניים רגעית במעט מים עומדים בתוך כלי, הפעולה האלוהית שינתה לחלוטין את טבעו של יאור שלם וזורם לדם אמיתי למשך שבעה ימים [ספורנו, ברכת אשר על התורה].
לגבי משמעות הביטוי גַּם לָזֹאת, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים המאירות זוויות שונות של האירוע. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מגבילה ומקשרת את התעלמותו של פרעה ממכת הדם להתעלמותו הקודמת ממופת המטה שנהפך לתנין. מכת הדם, שנעשתה באמצעות המים, למעשה אימתה את מופת המטה והוכיחה שלא היה מדובר בכישוף, אך פרעה נותר באטימותו [פרדס יוסף]. גישה נוספת מדגישה את ההחמרה במצב: בעוד שהמטה היה רק "מופת" שנועד להראות אות, הפיכת המים לדם הייתה "מכה" של ממש שהסבה נזק כבד. הכתוב מדגיש שפרעה היה אמור לחוש יראה מפני יד ה' לכל הפחות כעת, אך הוא התעלם גם ממנה [רמב"ן, גור אריה, הטור הארוך]. בנוסף, יש המפרשים כי הביטוי מצביע על כך שפרעה הכביד את לבו גם הפעם הזאת מעצמו ומיוזמתו הבלעדית, בדיוק כפי שעשה במקרה הקודם [רשב"ם, ביאור יש"ר].