שמות, פרק ז׳, פסוק כ״ג

מלך מצרים מסתלק מן היאור לאחר שאינו יכול לשאת את הצחנה העזה, וַיִּפֶן אל הנוחות והשקט שמעניק לו ארמונו. כאשר וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ הוא מפגין אטימות מוחלטת לסכנת הצמא המרחפת על עמו, וְלֹא שָׁת לִבּוֹ, כלומר אינו מעניק תשומת לב למתרחש ואינו מחפש פתרון או מבקש ממשה להעתיר אל ה'. אדישות זו ושתיקתו נובעות מאמונתו השגויה כי מדובר בכישוף זמני שיחלוף מעצמו, תוך התעלמות מההבדל התהומי שבין אחיזת העיניים המוגבלת של החרטומים לבין הפעולה האלוהית ששינתה יאור שלם לדם. ההדגשה כי הוא התעלם גַּם לָזֹאת מלמדת שפרעה בחר להכביד את לבו מיוזמתו לא רק מול מופת המטה הקודם, אלא אפילו כעת, כאשר האות הפך למכה של ממש שהסבה נזק כבד לממלכתו.