רגע השיא של המכה הראשונה מתרחש כאשר אזהרת ה' קורמת עור וגידים, ומימי מצרים משנים את טבעם לעיני השלטון המצרי כולו.
הפרשנים עומדים על חלוקת התפקידים בין המנהיגים בביצוע המכה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה היה אחראי על הדיבור וההתראה, בעוד שאהרן שימש כשלוחו והוא זה שהרים את המטה והכה בפועל במימי היאור [רשב"ם, הכתב והקבלה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. עם זאת, יש הסבורים כי משה עצמו הוא שהכה במים [קאסוטו], או שהמכה נעשתה באמצעות מטהו המפורסם של משה, כאשר ה' כביכול הרים את המטה בעצמו [העמק דבר]. הציון כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בא ללמד כי פעולתם תאמה באופן מושלם את הרצון האלוהי, כאילו ה' בעצמו ציווה על היאור להיהפך לדם [אור החיים], ואף מרמז על ציווי נוסף שניתן בעל פה למשה להטות את ידו [העמק דבר].
אף על פי שהפסוק מתאר רק את הכאת היאור, הפרשנים מסכימים כי הפעולה הקיפה את כלל מקורות המים. הרמת המטה כללה נטיית יד לכל עבר על פני כל ארץ מצרים [רמב"ן, הטור הארוך]. הסיבה שהכתוב בחר להתמקד דווקא בציון הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר היא משום שהיאור היה הנהר המרכזי והחשוב ביותר [הכתב והקבלה], או משום שזו הייתה הפעולה שנעשתה פיזית מול פניו של פרעה, בעוד שאר מקורות המים הוכו ללא נוכחותו [אבן עזרא, מלבי"ם].
ההדגשה על כך שהמכה התבצעה לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו מלמדת על הפומביות של הנס. אף על פי שפגישתם הראשונה של משה ואהרן עם פרעה באותו בוקר הייתה ביחידות, הם המתינו במכוון עד שיתאספו עבדי המלך כדי להכות ביאור בפרהסיה ובכך לפרסם את הנס [אור החיים], דבר שנועד גם להדגיש את כבודו של משה [רשב"ם].
באשר למהות הפיכת המים לדם, יש השוללים מכל וכל את הטענה שמדובר בתופעת טבע שבה מי הנילוס מאדימים מעצמם. הנס חרג לחלוטין מדרך הטבע, שכן המים הושחתו והבאִישו עד כדי כך שכל הדגה מתה, מה שלא קורה בתופעות טבעיות רגילות, והדבר הוכיח לפרעה כי ה' הוא השולט בטבע [שד"ל].
מחלוקת מעניינת קיימת לגבי משך הזמן שבו המים נותרו כדם. דעה אחת גורסת כי היאור לא נשאר דם לאורך זמן, אלא נהפך לדם רק לרגע קצר. באותו רגע מתו הדגים, ומיד לאחר מכן חזרו המים להיות מים רגילים. לפי פירוש זה, חוסר היכולת של המצרים לשתות מהיאור נבע מסירחון הדגים המתים ולא מהדם עצמו. הסבר זה גם מבהיר כיצד יכלו חרטומי מצרים להפוך מים לדם בעצמם מיד לאחר מכן – שכן מי היאור כבר חזרו להיות מים, וזו גם הסיבה שמשה לא הוצרך להתפלל להסרת המכה [בכור שור, חזקוני]. מנגד, יש המציעים כי מי היאור הגלויים אכן נותרו דם למשך תקופה ארוכה, והחרטומים נאלצו להשתמש במי תהום נסתרים שאותם חפרו, שכן רק המים שתחת הקרקע לא לקו במכה [חזקוני].