יצא לכם פעם לחשוב איך לפעמים בתוך אירוע עצוב מאוד, מסתתרת בעצם הצלה גדולה? כשבית המקדש נחרב, נכנסו אליו הַזָּרִים, שהם עמים אחרים שעבדו אלילים, ולקחו את כל האוצרות שהיו בו. הם לקחו את הרכוש בשתי דרכים: בהתחלה הם חטפו דברים בכוח בזמן ההתקפה עצמה, וזה נקרא לָבַז. לאחר מכן, אנשים רשעים אספו את כל מה שנשאר מאחור, וזה נקרא לְשָׁלָל.
האויבים לא רק לקחו רכוש, אלא גם פגעו בקדושה של המקום. הפעולה הזו נקראת וְחִלְּלוּהוּ, כלומר, הם התנהגו למקום הכי קדוש ומפואר בזלזול גדול והפכו אותו למקום רגיל ופשוט. הפגיעה הזו הייתה כפולה: הם פגעו גם בבניין עצמו וגם בקדושה של ה' ששכנה בתוכו.
אבל בתוך כל העצב הזה, יש נקודה של רחמים וחסד. ה' הרשה לאויבים להרוס את העצים והאבנים של הבניין, במקום לפגוע בעם ישראל עצמו. בזכות זה שהכעס יצא על המבנה של בית המקדש, העם ניצל ויכול היה להמשיך לחיות.