הכרזה מלכותית זו מעניקה פטור גורף ממסים לכל משרתי המקדש, ומעגנת את זכויותיהם הכלכליות של העוסקים בעבודת הקודש. ההצהרה פותחת במילים וּלְכֹם מְהוֹדְעִין, הפונות ישירות אל הגזברים והפקידים הממונים על גביית המסים מטעם המלכות, כדי להבהיר להם את גבולות סמכותם [מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].
הצו מפרט את הקבוצות השונות הפטורות ממס, הכוללות את הכהנים, הלוויים, המשוררים (זַמָּרַיָּא), והשוערים (תָרָעַיָּא) [אבן עזרא, רס"ג, שטיינזלץ]. בנוסף, הפטור חל על הנְתִינַיָּא, המזוהים כגבעונים [רס"ג], שתפקידם היה לחטוב עצים ולשאוב מים עבור המזבח [רש"י]. הפטור מקיף את כל וּפָלְחֵי בֵּית אֱלָהָא דְנָה – כלומר, כל מי שעובד ומשרת בבית זה של ה'.
מהות הפטור מתבטאת במילים מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ, המייצגות סוגים שונים של מסים, מנחות ותשורות למלך [מצודת דוד, רלב"ג]. הפרשנים מזהים מונחים אלו כמס מידה, מס גולגולת, מס דרכים וארנונא [רש"י, רס"ג, שטיינזלץ]. הפסוק קובע כי לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם, כלומר, לאף אדם או רשות אין את הכוח, השליטה או ההרשאה להטיל עליהם את עול המסים הללו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. הסיבה המרכזית לפטור הרחב היא עצם עיסוקם התמידי בעבודת המקדש, דבר הפוטר אותם מעבודת המלך והופך אותם לבני חורין מבחינה זו [רש"י, רס"ג].