לאחר קבלת תרומה נדיבה מאת המלך ויועציו עבור צורכי המקדש, מתעורר הצורך להכריע כיצד לנהוג בעודפי הכספים שלא נוצלו. המלך מעניק לעזרא ולמנהיגי העם אישור מראש להשתמש ביתרה לצרכים אחרים, בתנאי שהדבר ייעשה ברוח התורה.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף וּמָה דִי עֲלָךְ וְעַל אֶחָךְ יֵיטַב מתורגם כהוראה לעשות את מה שייראה טוב ונכון בעיני עזרא ובעיני אחיו ורעיו. מבחינת המסורה, מילים אלו נכתבות בספר כ"עליך" ו"אחיך" אך נקראות עֲלָךְ וְאֶחָךְ [מנחת שי].
ההוראה מתייחסת לשימוש הראוי בִּשְׁאָר כַּסְפָּא וְדַהֲבָה, כלומר בשארית הכסף והזהב. עודף זה נוצר משום שמתנת המלך הייתה גדולה מכדי שכולה תנוצל אך ורק עבור הקורבנות עצמם [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופן השימוש בכסף, ההנחיה היא לְמֶעְבַּד כִּרְעוּת אֱלָהֲכֹם תַּעַבְדוּן – לעשות כרצון ה'. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמלך מותיר את ההחלטה המעשית בידי המנהיגות היהודית, אך מגדיר ייעוד ברור: את יתרת הכספים יש להקדיש לדבר מצווה ולמטרות ראויות העולות בקנה אחד עם רצונו של ה'.