הפסוק מפרט את הכמויות המקסימליות של המשאבים והמצרכים שהוקצבו לטובת עבודת המקדש. הפרשנים מסכימים כי המילה עַד מציינת את הרף העליון של מה שניתן לבקש ולדרוש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מונה ארבעה מצרכים שונים שהוגבלו לכמות של מאה:
תחילה מוזכר כְּסַף כַּכְּרִין (כיכרות כסף), כאשר הכיכר היא יחידת משקל שמשקלה עולה על שלושים קילוגרמים [ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן מוזכרים חִנְטִין כּוֹרִין (כורי חיטים). הכור הוא מידת נפח גדולה [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ] המכילה למעלה ממאתיים ועשרה ליטרים, והיא מקבילה למידת ה"חומר" המקראית המשמשת למדידת חומרים יבשים [רב סעדיה גאון]. המצרכים הבאים הם חֲמַר בַּתִּין (בתי יין) וכן בַּתִּין מְשַׁח (בתי שמן). ה"בת" היא מידת נפח המיועדת לנוזלים [אבן עזרא, רב סעדיה גאון], והיא מהווה בדיוק עשירית ממידת הכור או החומר [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ].
בניגוד להגבלות המדויקות שנקבעו לכסף, לחיטים, ליין ולשמן, הפסוק מסתיים במילים וּמְלַח דִּי־לָא כְתָב. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שיש לספק מלח ללא כל הגבלה או מידה קצובה, אלא ככל שיידרש [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך היא שהמלח נחשב למוצר זול, ולכן אין נהוג לכתוב לו כמות קצובה מראש, אלא לספק ממנו ככל שרוצים [מצודת דוד]. בעוד שאר המצרכים היקרים יותר דרשו רישום מדויק של מידתם, המלח היה פטור מכך [רב סעדיה גאון].