תארו לעצמכם שאתם אחראים על קניית מצרכים לאירוע ענק וחשוב. בטח הייתם עושים רשימה מדויקת כדי לא לבזבז, נכון? כשהמלך נתן אישור לקבל אוצרות ומצרכים בשביל עבודת בית המקדש, הוא קבע בדיוק כמה מותר לבקש. המילה עַד מלמדת אותנו שזה הגבול העליון, כלומר מותר לבקש עד הכמות הזו, אבל לא יותר.
המלך הגביל ארבעה דברים חשובים ויקרים לכמות של מאה. קודם כל, מאה כְּסַף כַּכְּרִין, כלומר כיכרות כסף, שהן משקולות כבדות מאוד. אחר כך מאה חִנְטִין כּוֹרִין, שזה חיטים שנמדדות במידה שנקראת כור, שהיא מידה גדולה מאוד לדברים יבשים. בנוסף, הוא הקציב מאה חֲמַר בַּתִּין ומאה בַּתִּין מְשַׁח, כלומר יין ושמן. הנוזלים האלו נמדדו במידה שנקראת בת, שהיא בדיוק עשירית מהגודל של כור החיטים.
אבל רגע, יש מצרך אחד שלא הייתה לו שום הגבלה, והוא וּמְלַח דִּי־לָא כְתָב. כלומר, מלח שלא כתבו לו כמות מסוימת. למה בעצם? כי מלח נחשב למוצר זול מאוד. בניגוד לכסף, לחיטים, ליין ולשמן שהיו יקרים ודרשו רישום מדויק של הכמות שלהם, מלח אפשר היה לקחת כמה שרק צריך לעבודת המקדש, בלי לספור ובלי לחשב.