מלך פרס מעניק לעזרא הנחיה מעשית וברורה באשר לייעודם של הכספים שנאספו עבור עבודת המקדש. כׇּל־קֳבֵל דְּנָה, כלומר בשל כך או לנוכח ריבוי הכסף שנאסף, מצווה המלך כי אׇסְפַּרְנָא, משמע במהירות, בזריזות וביעילות, תִקְנֵא בכסף זה את צורכי הקרבנות [רש"י, מצודת דוד, רס"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מפרט את סוגי הבהמות והמנחות שיש לרכוש: תּוֹרִין שהם שוורים או פרים, דִּכְרִין שהם אילים, ואִמְּרִין שהם כבשים. לצידם יש לרכוש וּמִנְחָתְהוֹן וְנִסְכֵּיהוֹן, הכוללים סולת עבור המנחות ויין לנסכים [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לאחר הרכישה, ההוראה היא וּתְקָרֵב הִמּוֹ, כלומר תקריב אותם על המזבח שבבית ה' בירושלים [רס"ג, רש"י].
ההתמקדות של הפסוק ברכישת הקרבנות נועדה להבהיר כי זהו הייעוד המרכזי והראשון של כספי התרומות. באשר לכסף ולזהב שיישארו לאחר קניית הקרבנות, ניתן יהיה להשתמש בהם לשאר צורכי המקדש המותרים על פי ההלכה, בעוד שכלי השרת עצמם חייבים להישאר בשלמותם ולהימסר לעבודת הקודש בלבד [מלבי"ם].