פסוק זה חותם את איגרתו של המלך לעזרא הסופר, ובו מוענקת לו סמכות שיפוטית עליונה ורחבה ביותר, שאף עולה על זו שקיבל נחמיה. המלך מעניק לעזרא ולשופטים שימנה כוח מלא לכפות על הציבור את קיום המצוות, תוך שימוש בענישה מחמירה של גוף וממון, ואף לחרוג במקרה הצורך מדיני התורה הקלאסיים לשם הטלת מרות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
כל אדם אשר לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא, כלומר מי שיסרב לקיים את חוקי התורה ואת ציווי המלך המגבה אותם, ייענש בחומרה [רש"י, מצודת דוד]. עונשו יבוצע אָסְפַּרְנָא, באופן יעיל, חיש מהר ומיידי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ודִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ, הדין והמשפט ימוצו עמו במלואם [רש"י, רלב"ג].
המלך מפרט שורת עונשים אפשריים שיוטלו על העבריינים:
לְמוֹת, עונש של הוצאה להורג, ולדעה מסוימת הכוונה לארבע מיתות בית דין [רס"ג].
לִשְׁרֹשִׁי, מילה זו נכתבת בספר כ"לשרשו" אך נקראת "לִשְׁרֹשִׁי" [מנחת שי], והפרשנים מציגים לה מגוון משמעויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לעקירה, קרי להשמיד ולעקור מן העולם את החוטא יחד עם כל משפחתו וזרעו. גישה אחרת מפרשת זאת כגירוש ועקירת האדם מנחלתו [אבן עזרא], או כעונש חברתי של נידוי, חרם והרחקה מן הקהילה [רס"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי מדובר בעונש גופני של כריתת איברים [ביאור שטיינזלץ].
לַעֲנָשׁ נִכְסִין, ענישה כלכלית הכוללת קנסות והחרמת רכוש וממון [רוב הפרשנים].
וְלֶאֱסוּרִין, כליאה בבית האסורים [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת כעונש גופני של ייסורים ומלקיות [רש"י, רס"ג].