עזרא, פרק ז׳, פסוק כ״ו

המלך מעניק לעזרא סמכות שיפוטית עליונה לכפות את קיום המצוות, וקובע כי וְכׇל־דִּי־לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא, כלומר כל אדם שיסרב לקיים את חוקי התורה ואת ציווי המלך המגבה אותם, ייענש בחומרה. עונשו של החוטא יבוצע אָסְפַּרְנָא, באופן יעיל ומיידי, וכך דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ, והמשפט ימוצה עמו במלואו. לשם הטלת מרות, עזרא רשאי להשתמש בענישה מחמירה הכוללת לְמוֹת, עונש של הוצאה להורג, או לִשְׁרֹשִׁי, שמשמעותו השמדת החוטא ומשפחתו, גירושו מנחלתו, נידויו מהקהילה או כריתת איבריו. כמו כן, בסמכותו להטיל לַעֲנָשׁ נִכְסִין, שהיא ענישה כלכלית והחרמת רכוש, וְלֶאֱסוּרִין, עונש של כליאה בבית האסורים או ייסורים ומלקיות.