מעבר לתמיכה המלכותית במסעו והפטור ממסים, מקבל עזרא סמכות רחבה למנות שופטים ומחוקקים. ניסוח הדברים מעיד על כך שהמלך רחש הערכה רבה לעזרא וראה בו איש קדוש וחכם [ביאור שטיינזלץ].
עזרא מצטווה להשתמש בחכמתו, שהיא גדולה מזו של כלל השופטים ויודעי התורה המכהנים באותו אזור [רש"י], כדי להקים מערכת משפט תורנית. המילה מֶנִּי משמעותה פקוד ומנה [מצודת דוד]. הוא נדרש למנות שָׁפְטִין וכן דַיָּנִין שישפטו את העם, פעולה הכתובה במקור כ-דאנין אך נהוג לקרוא אותה כדָּיְנִין [מנחת שי]. קיימת הבחנה בין סוגי השופטים: ה-שָׁפְטִין הם שופטים מומחים, בעוד ה-דַיָּנִין הם שופטים שאינם מומחים, כלומר הדיוטות היושבים בהרכב שבו לפחות אחד בקיא בדין [מלבי"ם].
השופטים צריכים להיבחר מתוך לְכָל יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ, כלומר מקרב אנשים היודעים את התורה [מצודת דוד, רלב"ג], ובהתאמה לאלו שהוגדרו כמומחים [מלבי"ם]. באשר להוראה וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן (ואת אשר לא ידע תודיעו, כאשר המילה יָדַע מנוקדת בקמץ תחת האות יו"ד ולא בשווא [מנחת שי]), הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מכוונים לשופטים עצמם. אם שופט אינו יודע כיצד לפסוק או נתקל בדבר הלכה קשה, תפקידו של עזרא ללמד ולהודיע לו את המשפט [רש"י, מצודת דוד], ובפרט כאשר מדובר באותם דיינים שאינם מומחים הזקוקים להשלמת פערים [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים הוראה זו באופן רחב יותר, כחובה כללית ללמד את הדת והתורה לכל אדם מהעם שאינו בקיא בה [ביאור שטיינזלץ].