יצא לכם פעם לדמיין איך זה להיות האדם הראשון בעולם, שעומד מול כל בעלי החיים וצריך לתת להם שמות? בתחילת ימי העולם, ה' עשה בדיוק את זה. הוא אסף את כל חיות הבר והעופות והביא אותם אל האדם. המילה וַיִּצֶר מלמדת אותנו שה' קיבץ את החיות אל גן עדן, וגם הראה לאדם שהוא המנהיג והשליט של עולם החי. אולי תשאלו לאן נעלמו הדגים? הדגים פשוט לא יכלו לצאת מהמים ולכן הם לא הובאו אל האדם. ומה עם חיות הבית הרגילות? הן כבר הסתובבו קרוב לאדם באופן טבעי. אגב, העופות שהובאו נוצרו מתוך הבוץ, שהוא שילוב מיוחד של מים ואדמה.
ה' הביא את החיות אל האדם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ. ה' רצה שהאדם יתבונן בהן היטב ויחשוב. האדם לא סתם זרק שמות באוויר. הייתה לו חכמה עצומה, גדולה יותר אפילו משל המלאכים. הוא הסתכל על הצורה של כל חיה, על ההתנהגות שלה ועל האופי הפנימי שלה, והתאים לה בדיוק את השם הנכון ביותר עבורה. התורה אומרת נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, כלומר, כל שם שהאדם בחר, הפך להיות השם הקבוע והמתאים של אותה חיה לתמיד.
אבל מאחורי כל המפגש המרתק הזה הסתתרה מטרה נוספת. ה' רצה שהאדם יעבור בין כל החיות ויבין שאין ביניהן אף יצור שבאמת דומה לו. לאף חיה לא היה שכל או יכולת לבחור כמו שיש לאדם. כשהאדם הבין את זה, הוא התחיל להרגיש קצת בודד. זה בדיוק מה שה' תכנן. רק אחרי שהאדם הרגיש שחסר לו חבר אמיתי ששווה לו, הוא היה מוכן וראוי לקבל בשמחה ובהערכה את האישה, שעמדה להיברא ממש בקרוב.