תארו לעצמכם שאתם אורזים את כל החפצים שלכם ויוצאים למסע ארוך לארץ חדשה יחד עם כל המשפחה המורחבת. זה בדיוק מה שקורה עכשיו למשפחת יעקב, שעוברת לגור במצרים. ברגע המיוחד הזה, הם כבר לא סתם משפחה גדולה, אלא מתחילים להפוך לעם של ממש.
שמתם לב פעם שלפעמים קבוצה גדולה של אנשים יכולה להרגיש כמו אדם אחד? התורה קוראת לכל בני המשפחה הרבים במילה נֶפֶשׁ בלשון יחיד. למה לא "נפשות"? הסיבה היא שכולם היו מאוחדים בלב אחד. אחרי כל המריבות והקנאה שהיו בעבר בין האחים, עכשיו כולם השלימו. אפילו יוסף סלח להם לגמרי. כולם האמינו בה' אחד ואהבו זה את זה, ולכן הם נחשבים כמו גוף אחד מלוכד.
כדי להכניס אותנו לאווירת המסע, התורה משתמשת במילה הַבָּאָה. המילה הזו לא מתארת משהו שכבר קרה והסתיים, אלא משהו שקורה ממש עכשיו. אנחנו יכולים ממש לדמיין אותם צועדים בדרך, עוזבים את ארץ כנען ומתקדמים צעד אחר צעד לעבר מצרים.
מי בדיוק צעד בשיירה הזו? התורה קוראת להם יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, שזו דרך עדינה לומר שמדובר בילדים ובנכדים הביולוגיים שנולדו ליעקב, וכמובן שגם הבנות נכללות בזה. זו גם הסיבה שכתוב מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב, כי הנשים שהאחים התחתנו איתן הצטרפו למשפחה מבחוץ, והן לא נולדו ליעקב עצמו.
בסוף המסע, כשהם יפגשו את יוסף ושני בניו שכבר מחכים להם במצרים, ויחד עם יעקב עצמו, הם יהיו משפחה של שבעים אנשים. אבל בדרך עצמה, מספר האנשים שצעדו יחד בשיירה היה בדיוק שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.