נסו לדמיין משפחה אחת קטנה שעוברת לארץ אחרת, ותוך זמן קצר הופכת לעם ענק. רגע לפני שמתחילה הגלות במצרים, התורה עוצרת כדי למנות את השמות של משפחת יעקב. המטרה היא להראות לנו את הנס העצום והחסד של ה', איך משפחה קטנה של שבעים אנשים תהפוך בקרוב לעם גדול של שש מאות אלף איש. התורה משתמשת במילה הַבָּאִים בלשון הווה, למרות שמשה רבנו כתב את הדברים הרבה שנים אחר כך. הסיבה לכך היא שהתורה רוצה להכניס אותנו לאווירה, שנרגיש כאילו אנחנו צועדים איתם ונכנסים למצרים ברגע זה ממש.
כשהתורה כותבת יַעֲקֹב וּבָנָיו, היא מלמדת אותנו שכל הבנים של יעקב היו צדיקים כמוהו, והם היו מאוחדים יחד כקבוצה אחת. המילים האלו גם פותרות לנו חידה מעניינת בחשבון. בהמשך הרשימה כתוב שללאה היו שלושים ושלושה צאצאים, אבל אם סופרים את השמות מגיעים רק לשלושים ושניים. התשובה הפשוטה היא שיעקב בעצמו נספר יחד איתם, והוא זה שמשלים את המספר. הרשימה מתחילה במילים בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן, כי הבנים של יעקב עומדים להפוך למנהיגים של המשפחות בעם, ולכן הכי טבעי להתחיל את הספירה מהבן הגדול ביותר.