עם שחר יוצא העם אל שדה הקרב, אך במקום פקודות צבאיות או תכנונים טקטיים, עוצר המלך יהושפט את הצבא ונושא נאום רוחני. המלך מבהיר כי בניגוד למערכות צבאיות רגילות הדורשות גבורה ואסטרטגיה כדי לחזק את לב הלוחמים, במערכה זו אין צורך בגבורה פיזית, אלא באמונה בלבד [מלבי"ם].
היציאה היא אל לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ, שטח שחלקו המזרחי של היישוב המוכר בשם זה הוא אכן אזור מדברי למדי [ביאור שטיינזלץ]. שם, פונה יהושפט אל העם ומבטיח להם כי אם יאמינו, יזכו לתוצאה של וְתֵאָמֵנוּ. חלק מהפרשנים מסבירים מילה זו מלשון קיום והישרדות, כלומר העם יתקיים ויישאר יציב, תוך אזהרה שלא להטיל ספק בהבטחות ה׳ מחשש שמא חטא כלשהו יבטל את הטובה [מצודת דוד, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים זאת על עצם האמונה, כהבטחה שהעם יהיו נאמנים לה׳ ויתברר שאמונתם אכן חזקה ועומדת [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת מציגה יחס הדדי, לפיו אם העם יאמין בה׳, ה׳ יאמין בהם בחזרה ולא ישנה את הבטחתו [מלבי"ם].
בסיום דבריו קורא המלך: הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. קריאה זו מבטאת את הסתמכותו של יהושפט הן על ה׳ והן על נביאיו [ביאור שטיינזלץ]. הדגש הוא על האמונה המוחלטת בדברי הנביא שהורה לעם לא לעשות מאומה בקרב זה, כאשר בזכות אמונה טהורה זו לבדה יזכו להצלחה [מלבי"ם].