לאחר הניצחון במערכה, מגיע העם אל שדה הקרב כדי לאסוף את שלל האויב. המראה הנגלה לעיניהם הוא של שפע עצום וחסר תקדים, המאפשר למנצחים לאסוף אוצרות רבים שנותרו מאחור במשך שלושה ימים רצופים.
המונח וּרְכוּשׁ משמש כאן כשם כולל לכסף, לזהב ולמיטלטלין שהותירו אחריהם האויבים [מצודת ציון, מלבי"ם]. הכתוב מציין שהם מצאו גם וּפְגָרִים, כלומר גופות מתים, ולכן לא היה מי שימחה בידם או יתנגד ללקיחת השלל [מצודת דוד]. אגב כך, יש להעיר כי בחלק מהדפוסים הישנים נפל שיבוש והמילה נכתבה בטעות כ"ובגדים", אך מסורת הדקדוק מוכיחה כי הגרסה הנכונה היא "ופגרים" [מנחת שי]. על גבי אותם פגרים ממש נמצאו וּכְלֵי חֲמֻדוֹת, שהם חפצים יקרי ערך או בגדים מפוארים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
פעולת איסוף השלל מתוארת במילה וַיְנַצְּלוּ, שמשמעותה ריקון המקום ולקיחת הכול לעצמם, בדומה לאופן שבו בני ישראל ניצלו ורוקנו את מצרים מרכושה [מצודת דוד, מצודת ציון].
באשר לביטוי לְאֵין מַשָּׂא, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה המרכזית גורסת כי העם אסף שלל רב כל כך, עד שלא נותר בהם כוח לשאת אותו מרוב כובד ועומס [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי דווקא בשל הכמות העצומה שלא ניתן היה לשאת את כולה, העם ברר והפריש לעצמו רק את הפריטים הקלים שאינם מהווים משא כבד, אך הם בעלי ערך רב [מלבי"ם].
כך או כך, בין אם העמיסו על עצמם עד אפס מקום ובין אם בררו רק את החפצים הקלים והיקרים, כמות השלל הייתה כה אדירה עד שנדרשו להם שלושה ימים שלמים כדי לאסוף אותו.