תפילתו של יהושפט מבוססת על טענה היסטורית ומוסרית כלפי ה׳, הנשענת על נצחיות ההבטחה ועל מחויבותו של נותן המתנה. המילה הוֹרַשְׁתָּ מתפרשת בפסוק זה במשמעות של גירוש וסילוק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי הפסוק מציג טענה משפטית־הגיונית: טבעו של נותן מתנה הוא לעזור למקבל להשאיר אותה בידו [מצודת דוד]. כשם שמלך בשר ודם שנתן מתנה לאוהבו יתאמץ להגן עליה וידחק בעצמו להילחם במי שיבוא לגוזלה, כך מצופה מה׳ להחזיק את הארץ בידי עם ישראל ולגרש את העמים המאיימים עליהם [רש"י]. מעבר לכך, עצם סילוק עמי כנען בעבר מעיד על רצון ה׳; אילו חפץ שהגויים יישבו בארץ, לא היה מגרש אותם מלכתחילה. מכיוון שרצונו של ה׳ אינו משתנה, אין היגיון שיאפשר לעמים אחרים כעת לשוב ולרשת אותה [מלבי"ם].
הדגשת הפסוק וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ, נועדה להקדים תשובה לטענה אפשרית לפיה ישראל זכו בארץ בעבר בזכות מעשיהם, וכעת משחטאו אולי השתנה הרצון האלוהי והם איבדו את זכותם. על כך משיב הפסוק שהמתנה כלל לא ניתנה בזכות מעשיהם של ישראל באותה העת, אלא כהבטחה מוחלטת לאברהם ולזרעו, ללא תלות במעשים [מלבי"ם]. משום כך המילה לְעוֹלָם חותמת את הפסוק, כדי להבהיר שאין מדובר במתנה זמנית או חולפת, אלא באחוזה נצחית ובהבטחה שאינה ניתנת לשינוי [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].