הפער שבין מנהיגות רוחנית אישית לבין מצבו הרוחני של הציבור ניכר היטב במציאות שבה העם מתקשה ליישם שינויים עמוקים. הפרשנים מסכימים כי הַבָּמוֹת המוזכרות אינן מזבחות לעבודה זרה, אלא במות יחיד ומזבחות פרטיים שהיו פזורים ברחבי הארץ והוקדשו לעבודת ה'. עם זאת, הקרבת קרבנות בבמות אלו הפכה לאסורה מרגע שנבנה בית המקדש בירושלים [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
העובדה שבמות אלו לֹא־סָרוּ אינה מעידה על פגם במלך יהושפט עצמו, שכן הוא כיוון את לבו לה' ולא הקריב בהן, אלא האשמה מוטלת על העם [מצודת דוד, מלבי"ם]. לפי המלבי"ם, העם טעה לחשוב כי ישנה מצווה להקריב לה' בכל מקום, ולא הפנים שעבודת האל האחד צריכה להיעשות רק במקום המיוחד לכך. לו היה המלך מנסה להסיר את הבמות בכוח, העם היה מורד בו.
מציאות זו משתקפת בסיום הפסוק, וְעוֹד הָעָם לֹא־הֵכִינוּ לְבָבָם. ברמה האישית, אנשי יהודה עדיין לא החשיבו את דבר ה' ולא שמרו עליו בקפדנות [ביאור שטיינזלץ]. מכאן עולה כי בעוד שהמלך הכין את לבו, תיקון רוחני שלם אינו יכול להישען רק על מלך חזק, אלא הוא דורש שינוי אווירה ותמורה פנימית עמוקה בעם עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].