היציאה לקרב מתוארת כאן באופן חריג שאינו תואם היערכות צבאית רגילה, ומבטאת ביטחון מוחלט ובלעדי בה' [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המלך יהושפט פועל בניגוד לעצות המקובלות, ובתחילת המהלך וַיִּוָּעַץ אֶל־הָעָם, כלומר הוא מתייעץ עם העם עצמו [מצודת דוד, מלבי"ם].
לאחר מכן הוא מציב מקהלה ותזמורת של מְשֹׁרְרִים לַה' וּמְהַלְלִים אשר שרים לה' מצד היותו בורא העולם, ומהללים אותו על השגחתו הפרטית ופעולותיו למען עם ישראל [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. השירה מכוונת לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, מונח המכוון כלפי ה' המפואר והמהודר בקדושתו אשר מתגלה לפניהם בהדרו [מצודת דוד, מלבי"ם], או לחלופין מתאר את אופי השירה עצמה, שהיא שירה הנעשית מתוך יראת כבוד ובקדושה שיש בה הדר [ביאור שטיינזלץ].
המקהלה מתחילה לשורר בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ, כלומר בעת יציאתם למערכה לפני האנשים החמושים המצוידים בכלי מלחמה [מצודת ציון]. בעודם צועדים בראש המחנה הם וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הפרשנים עומדים על כך שההודיה נאמרת עוד בטרם הושג הניצחון בפועל. מחד גיסא, מוסבר כי העם מודה לה' מראש על החסד והישועה שכבר הובטחו להם על ידי הנביא [רלב"ג]. מאידך גיסא, מודגש כי אף על פי שהייתה בידם הבטחה נבואית לניצחון, העם בחר להתעורר מעצמו להודיה מוקדמת, מתוך הבנה שפעולה זו תרבה את הרחמים משמים ותעצים את ישועת ישראל [חומת אנך]. תוכן ההודיה גופו, המדגיש את חסדו הנצחי של ה', בא ללמד שיציאת ה' למלחמה באויבים אינה נובעת מעצם הרצון להרע להם, אלא ממטרתו להיטיב עם ישראל מתוך חסדו הקיים עליהם לעד [מלבי"ם].