רגע לפני ההתנגשות הצבאית עם צבא יהודה, מתרחש מהפך דרמטי במחנה האויב. הברית המשולשת קורסת לתוך עצמה, והצבאות האדירים שבאו להילחם בעם ישראל פונים זה נגד זה. ה׳ סובב את האירועים כך שהאומות יפנו את נשקן זו כלפי זו עד להשמדתן המוחלטת, ללא הותרת פליט [רש"י].
בתחילת המהומה, וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר, כלומר על האדומים, במטרה לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד אותם כליל. המפרשים מציעים כמה סיבות להתפרצות פנימית זו. ייתכן שעמון ומואב חשדו באדומים בבגידה, משום שלאורך השנים אדום הייתה לרוב כנועה לממלכת יהודה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי מדובר היה בטעות בזיהוי, ובשל הבלבול במחנה סברו עמון ומואב שהאדומים הם אלו שטומנים להם מארב [מצודת דוד]. תוצאת המאבק הייתה וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר, כלומר השמדה מוחלטת של כוחות אדום.
לאחר שסיימו להכות באדומים, הפנו בני עמון ומואב את נשקם זה נגד זה. המילים עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית מתארות אירוניה טראגית, שבה התמיכה ההדדית הפכה להרס. יש המפרשים זאת כשרשרת של אלימות חסרת שליטה, שבה לוחם אחד קם לעזור לחברו להרוג את התוקף, ואז בא לוחם אחר להרוג את השני, וכך הלאה במעגל דמים עד להשמדה כוללת [מצודת דוד]. אחרים רואים בכך תוצאה של חשבונות ישנים שצפו מחדש [ביאור שטיינזלץ], או בגידה מחושבת של מואב, שניצל את חולשת עמון לאחר הקרב המקדים מול אדום כדי להשמיד גם אותם [מלבי"ם].
כדי להבין את עוצמת המהומה וסיבתה, יש להתבונן בהרכב צבא האויב. המערכה לא כללה רק את עמון, מואב ואדום, שבימים כתיקונם היו תחת שליטת ישראל ולא היו מהווים איום כה נורא שהיה מטיל אימה על ממלכת יהודה. למעשה, מדובר היה בברית צבאית רחבה שביקשה לפרוק את עול השעבוד. הם שכרו גדודים רבים של שכירי חרב מארם שמעבר לים, וצירפו אליהם אומות נוספות כמו הפלשתים, אשור וההגרים. בתוך הפאניקה שנוצרה, כל כוח ניסה לעזור לבעלי בריתו הספציפיים, אך ריבוי המחנות והגדודים השונים הוביל לבלבול עצום, כך שאיש פגע ברעהו והמחנה כולו נחרב [מלבי"ם, רש"י].