תארו לעצמכם מצב שבו קבוצה ענקית של אנשים מתבלבלת כל כך, עד שהם מתחילים לריב עם החברים של עצמם. זה בדיוק מה שקרה במחנה האויב רגע לפני שהם באו להילחם בעם ישראל. הצבא הגדול היה מורכב מהרבה מאוד עמים וקבוצות של חיילים, אבל ה׳ עשה נס וגרם שם למהומה גדולה. בגלל הבלבול העצום במחנה, בני עמון ומואב חשבו בטעות שהחיילים מהר שעיר, שהם האדומים, מנסים לתקוף אותם. לכן, וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר, כלומר הם קמו ונלחמו באדומים במטרה לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד אותם לגמרי.
אחרי שסיימו להילחם באדומים, שזה מה שהמילים וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר מסבירות, הפאניקה רק המשיכה. עכשיו בני עמון ומואב התחילו להילחם זה בזה. נוצר שם מעגל של פגיעות, שבו חייל אחד ניסה לעזור לחבר שלו, אבל אז חייל אחר הגיע ופגע בו, וכך הלאה. זהו הפירוש למילים עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית, שבמקום שהעזרה באמת תציל אותם, היא רק גרמה לעוד נזק והרס. בגלל שהיו שם כל כך הרבה מחנות שונים של חיילים, הבלבול היה עצום, ובסופו של דבר האויבים פגעו בעצמם והצילו את ממלכת יהודה, מבלי שעם ישראל היה צריך בכלל להילחם.