לאחר קבלת בשורת התשועה, מתעוררים הלוויים להודות ולהלל את ה׳ על ההצלה הצפויה [מצודת דוד]. הכתוב מפרט את משפחות הלוויים שלקחו חלק במעמד זה: מִן־בְּנֵי הַקְּהָתִים, מילה המופיעה במקרא פעמים בודדות בלבד ונשמרת בקפדנות במסורת הקריאה והדקדוק [מנחת שי], וּמִן־בְּנֵי הַקָּרְחִים. בני קורח זוכים כאן לאזכור עצמאי ומובחן, בדומה למעמדם הייחודי המוכר ממזמורים שונים בספר תהלים [ביאור שטיינזלץ].
תכלית קימתם היא לְהַלֵּל לַה', והם עושים זאת בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה. הפרשנים מסכימים כי המילה לְמָעְלָה בהקשר זה משמעותה "עד מאוד", כלומר, הלוויים נשאו את קולם בעוצמה רבה ובקול גדול במיוחד.