ברגע שבו החלו אנשי יהודה לשיר ולהלל את ה׳, התרחש מהפך פלאי במחנה האויב, שהוביל למפלתם של צבאות עמון, מואב והר שעיר.
המילים בְרִנָּה וּתְהִלָּה מתפרשות כשירה וכהילול לה׳ [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ויש לציין כי האות בי"ת במילה בְרִנָּה נהגית ללא דגש [מנחת שי]. משמעות המילה וַיִּנָּגֵפוּ היא שהאויבים הוכו ונחלשו בעקבות המארב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהותם של אותם מְאָרְבִים שנתן ה׳, עולות מן המקורות שתי גישות פרשניות המשלימות זו את זו באשר לאופן שבו ניגף צבא האויב:
לפי גישה אחת, ה׳ נתן בלבם של אנשים לארוב לאויב ולהכותו [מצודת דוד]. אף שזהותם המדויקת של האורבים אינה ברורה, עצם העובדה שצבא האויב היה מורכב מקואליציה של שלוש מדינות שונות, גרמה לכך שהוא לא היה מאורגן דיו כדי להתמודד עם מתקפות פתע שהגיעו מכיוונים שונים [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת כי המארב התרחש בתוך מחנה האויב עצמו, כאשר ה׳ סיבב שהאומות יקומו זו על זו וישמידו אחת את השנייה [רש"י, מלבי"ם]. על פי פירוש זה, שלוש האומות היו למעשה שונאות ומסוכסכות בינן לבין עצמן, והתאחדו רק לצורך המלחמה בישראל. ה׳ גרם למואב לרקום מזימה פנימית: תחילה התחברו אנשי מואב בחשאי עם בני הר שעיר כדי לארוב לבני עמון ולהכותם. לאחר שבני עמון נחלשו והוכו, החליף מואב צד, השלים עם שרידי עמון, ושניהם יחד קמו כדי להשמיד את בני הר שעיר [מלבי"ם, רש"י].