ההנחיה האלוהית לעם ישראל במערכה זו היא ייחודית: לצאת אל שדה הקרב, אך להימנע לחלוטין מכל פעולת לחימה. הפרשנים מסכימים כי המילה בָּזֹאת מכוונת למערכה או למלחמה הספציפית הזו. ההוראה לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם נועדה להבהיר את הציווי לצאת אל החזית ביום המחרת, ומדגישה כי הירידה לקרב אינה לשם מלחמה בפועל [מלבי"ם].
הכפילות בציווי הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ זוכה למספר התייחסויות. יש המפרשים כי הכפילות נועדה לזרז את העם ולהדגיש את האיסור להתגרות באויב [מצודת דוד]. מנגד, יש המזהים כאן תהליך מדורג: תחילה הִתְיַצְּבוּ בעוצמה ובחוזק, ולאחר מכן פשוט עִמְדוּ במקומכם, שכן אין צורך במאמץ מתמשך אלא רק בעמידה פסיבית [מלבי"ם].
ההבטחה וּרְאוּ אֶת־יְשׁוּעַת ה' מהווה מענה לטענת העם כי ה' הוא שהנחיל להם את הארץ. על כך משיב ה' כי הצדק עמם, ולכן עליו להחזיק את נחלתם בידם ולהילחם בעבורם [רש"י]. הציווי מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם משלים את התמונה: על העם לצאת אל מול האויב מבלי לעשות מאומה, שכן ה' נמצא עמם והוא שיפעל ויכריע את המערכה [מלבי"ם]. בעקבות הבטחה זו, העם האמין בדברי ה', הזדרז והשכים קום בבוקר המחרת כדי לקיים את הציווי [רש"י].