תפילתו של יהושפט מעמידה בניגוד חריף את הציות והמוסריות ההיסטורית של עם ישראל מול כפיות הטובה של עמי האזור. הטיעון המרכזי מבוסס על האירוניה ההיסטורית: האויבים התוקפים כעת הם בדיוק אותם עמים שישראל חסו עליהם בעבר על פי ציווי אלוהי.
המילה וְעַתָּה פותחת את הפנייה לה' ומקשרת אותה להבטחתו להושיע את ישראל מאויביהם [רש"י]. מעבר לכך, מילה זו באה להדגיש את חוסר הצדק שבמתקפה: אין לעמים הללו כל עילה לגיטימית או טענה משפטית לצאת למלחמה נגד ישראל [מלבי"ם].
הקואליציה התוקפת מורכבת מבְנֵי־עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר. ציון הַר־שֵׂעִיר מכוון לבני אדום. אף שהאדומים לא הוזכרו בשלבים הקודמים של התיאור, מתברר כי התאגדות מדינות עבר הירדן נגד ישראל כללה גם אותם [ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מזכיר כי אלו עמים אֲשֶׁר לֹא־נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם. הפרשנים מסבירים את הביטוי לָבוֹא בָהֶם בכמה אופנים המשלימים זה את זה: האיסור היה להילחם בהם [רש"י], לרשת ולכבוש את ארצם [מצודת דוד], או אפילו להיכנס ולעבור בגבולם בניגוד לרצונם [ביאור שטיינזלץ].
הרקע לכך התרחש בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ה' הזהיר במפורש את ישראל שלא להתגרות בעמים אלו ולא להצר להם, שכן ארצם ניתנה להם מאת ה' לנחלה, ולישראל אין בה כל זכות ירושה [רלב"ג, מלבי"ם]. מתוך ציות לציווי זה, ישראל סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם, והניחו להם להישאר על מקומם בבטחה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
מתוך התיאור ההיסטורי עולה טענה מוסרית נוקבת כלפי העמים התוקפים. היה עליהם לזכור את החסד שישראל עשו עמם בעבר ולבוא לעזרתם בעת צרה. תחת זאת, לא רק שהם מתעלמים מאותו חסד, אלא שהם גומלים רעה תחת טובה ויוצאים למתקפה נגד מי שחס על חייהם [רש"י].