דוד המלך ניצב בפני דילמה מוסרית עמוקה, ומקבל החלטה המבטאת יראת שמים והערכה עצומה לחיי אדם. הפרשנים מסכימים כי החלטתו שלא לשתות מהמים נובעת מההכרה בסכנת החיים הממשית שלקחו על עצמם לוחמיו.
כאשר דוד מכריז חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, הוא מנמק את סירובו לשתות. מעשה השתייה נתפס בעיניו כמעשה חולין שאסור לו לעשותו מתוך יראת ה'. הוא ממשיך ושואל באופן רטורי: הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם. הפרשנים מבארים כי מאחר שהלוחמים מסרו את עצמם לסכנת מוות והלכו בסכנת נפשות כדי להביא את המים, המים הללו נחשבים כדם. דמם של האנשים נתון כביכול בתוך המים עצמם, ולכן דוד חש כי לא נאה ולא ראוי לשתות מים שנקנו בדם.
בסופו של דבר, המעשה החריג של מסירות הנפש, המתואר במילים אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים, הוא שהביא לפרסומם ולתהילתם של לוחמים אלו.