בעיצומה של מציאות מורכבת, מתעורר געגוע עמוק אל נופי הילדות ואל המוכר והבטוח. המילה וַיִּתְאָו מבטאת חשק ותאווה עזה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. דוד, שגדל בבית לחם, נזכר במימיה הטובים של עיר מולדתו, שאינה רחוקה ממקום הימצאו בעמק רפאים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי הכמיהה של דוד למי הבור בבית לחם נובעת מטבעו של אדם. אדם מורגל למים ולאוויר של מקום גידולו, והם יפים ומועילים לו, בעוד שסביבה שאינו רגיל בה עלולה להזיק לו. כדי להמחיש עיקרון זה, מובא מעשה במלכה שחלתה לאחר שנישאה ועברה לארץ זרה, והרופאים קבעו כי תתרפא רק אם תרחץ ותיהנה ממימי מולדתה [רש"י].
על אף שדוד יכול היה לשתות מים שנאספו בגבים במדבר, הוא התגעגע דווקא למים אלו. כשאמר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם, הוא לא ציווה על אנשיו ללכת ולהביא לו את המים כמשימה, אלא רק השיח לפי תומו והביע משאלה וגעגוע פנימי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].