כיבוש ירושלים והפיכתה לבירת הממלכה לוו בתנופת בנייה ופיתוח, תוך חלוקת סמכויות בין המלך לבין שר צבאו. הפעולות לביצור העיר והרחבתה התמקדו באזורים מרכזיים ובשיקום הריסות העבר.
במוקד הבנייה עמד הַמִּלּוֹא. הפרשנים מסבירים כי מדובר היה בשטח פנוי הסמוך לחומה, ששימש כרחבה להתכנסות העם [מצודת דוד, רד"ק], או באזורים ריקים בין המצודה לחומה שנקראו כך משום שדוד ושלמה מילאו אותם בבנייה [ביאור שטיינזלץ]. דוד בנה מאותו אזור כלפי פנים, והמילים וְעַד הַסָּבִיב באות להדגיש שהקיף בבנייתו את הכול [מצודת דוד], או שפעל עד למגדל המקיף את האזור [רד"ק]. עם זאת, בניין העיר וביצורה לא הושלמו בימי דוד, וירושלים נותרה פרוצה חלקית עד ששלמה המלך השלים את בניית החומה וסגר את הפרצות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
בעוד שדוד השגיח בעצמו על אזור מגוריו ב"עיר דוד", הופקד יואב בן צרויה על ניהול חלקה האחר של ירושלים. פעולתו של יואב מתוארת במילה יְחַיֶּה, שזכתה לשני כיווני פרשנות עיקריים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהשאלה לשונית המתארת בנייה פיזית. יואב שיקם את האזורים ההרוסים בעיר, בנה מגדלים וחיזק את בדקי החומה, בדומה לביטויים מקראיים אחרים המדמים שיקום אבנים ומזבחות להחייאה ולריפוי.
מנגד, יש המפרשים את ההחייאה במובן החברתי והכלכלי. לפי גישה זו, יואב הפיח רוח חיים בעיר על ידי הוספת תושבים שהפכו אותה לקריה שוקקת, ודאג לפרנסתם, למזונם ולמחייתם של אנשי המקום [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].