גבורתו יוצאת הדופן של בניהו בן יהוידע מתבטאת בשורת מעשים נועזים המעידים על כוח פיזי אדיר ועוז רוח. הוא הגיע מן העיר קבצאל שבנחלת יהודה [מלבי"ם], כאשר ישנו הבדל קל במסורת הכתוב: בעוד שבספר שמואל נכתב "מקבצאל", כאן נכתב מִֽן־קַבְצְאֵ֑ל [מנחת שי].
התואר בֶּן־אִישׁ־חַיִל מצביע על ייחוסו לאדם גיבור, בדומה לתבנית של הביטוי "בן בליעל". מעניין לציין שבפסוק המקביל בספר שמואל הוא מכונה "בן איש חי", שכן דרכם של בני אדם לכנות אדם זריז ומלא מרץ בשם "חי" [רש"י]. הצירוף רַב־פְּעָלִים מעיד על כך שהוא ביצע פעולות רבות של גבורה עילאית [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
המבחן הראשון לגבורתו המוזכר כאן הוא הניצחון על שְׁנֵ֤י אֲרִיאֵל֙ מוֹאָ֔ב. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לשני גיבורים עצומים, אנשי צבא מיוחדים וחשובים במחנה מואב. התואר אֲרִיאֵל מורכב מהמילים "ארי" ו"אל" (לשון חוזק), ומלמד שאותם גיבורים היו בעלי כוח אדיר וחזקים כאריות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
שיא נוסף של תעוזה מתגלה כאשר הוא יורד לבדו להילחם באריה מבוהל. המיקום, בְּת֥וֹךְ הַבּ֖וֹר, מדגיש את תנאי הקרב הקשים, שכן מדובר במקום צר ודחוק שמקשה מאוד על האדם להתגונן ולהילחם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גם התזמון, בְּי֥וֹם הַשָּֽׁלֶג, מעצים את גודל ההישג מכמה היבטים. ראשית, הדבר מוכיח שבניהו לא נרתע מן הצינה והקור [רש"י]. שנית, בניגוד לטבע האדם להיחלש ולהימנע מפעילות חיונית בקור עז, טבעו של האריה דווקא להתחזק בתנאים אלו, ובכל זאת בניהו גבר עליו [מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהאריה מסוכן במיוחד בשלג, משום שדרכו לבעוט את השלג ברגליו היישר אל תוך עיניו של האדם שניצב מולו, לסנוור אותו ואז להורגו [רש"י].
לצד הפשט, קיימת מסורת מדרשית המפרשת את תיאור השלג והבור באופן סמלי, כמבטאים מסירות וגבורה רוחנית יוצאת דופן. לפי פירוש זה, ביום חורף קצר וקפוא בעשרה בטבת, בניהו שבר את הקרח כדי לטבול במי השילוח, ולאחר מכן עמד ולמד את כל ספר ויקרא, הנקרא תורת כהנים [חומת אנך].