לאחר מותו של שאול ובנו איש בושת, נותרה האומה ללא יורש מיועד למלוכה. ברגע היסטורי זה, מתאחד העם כולו סביב הנהגתו של דוד. ספר דברי הימים מדלג במכוון על השנים שבהן מלך דוד על שבט יהודה בלבד, ומשמיט את המאבקים מול בית שאול. מטרת ההשמטה היא להעצים את כבודו של דוד ולהתמקד במלכותו הכוללת על כלל העם, שלב שבו התקיימה נבואתו של שמואל [מלבי"ם, רלב"ג].
וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אל דוד חֶבְרוֹנָה. אף על פי שבאותה עת שלט דוד בחברון על שבט יהודה וסביבתו בלבד, הגיעו אליו נציגי כל השבטים כדי לחדש את המלוכה על האומה כולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. התקבצות זו נעשתה בשלבים: תחילה הגיעו המוני העם מעצמם, ולאחר מכן באו זקני העדה, חברי הסנהדרין, כדי למשוח אותו למלך באופן רשמי, שכן המלכת מלך מתבצעת על פי זקני העדה [מלבי"ם].
בפנותם אל דוד, מצהירים בני ישראל: הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. הפרשנים מציגים מספר רבדים להצהרה זו. הגישה המרכזית רואה בכך ביטוי לאחווה וקרבה לאומית. אף שדוד משתייך לשבט יהודה, העם מדגיש כי כולם בני עם אחד, צאצאיו של איש אחד, ולכן דוד אינו זר להם אלא בשר מבשרם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך].
פירוש נוסף קושר את ההצהרה לאמון שרכש דוד בעקבות מעשיו. כאשר ראו בני ישראל שדוד עשה נקמה והעניש בחומרה את רוצחיו של איש בושת, הם הבינו שהוא דואג לכלל ישראל, ולכן אמרו לו כי כעת הם יודעים שהוא אכן מחשיב אותם כעצמו וכבשרו [חומת אנך].
ברובד עמוק יותר, ישנו הסבר הקושר את המילים עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ למהות נשמתו של דוד. על פי גישה זו, דוד כולל בתוכו את כל נשמות ישראל, בהיותו גלגול של אדם הראשון. משום כך, קבלת המלכות הוצרכה להתרחש דווקא בחֶבְרוֹנָה, עיר קבורתם של האבות הקדושים, אשר עסקו גם הם בתיקון חטאו של אדם הראשון [חומת אנך].