המלכתו הסופית של דוד על כלל האומה מהווה את נקודת השיא שבה החלטה אלוהית הופכת להסכמה לאומית רחבה. מעמד זה הופך את ייעודו האישי של דוד למציאות ציבורית ורשמית.
הכתוב מציין כי הזקנים באו אֶל־הַמֶּלֶךְ, תואר שניתן לו עוד בטרם נכרתה הברית ובטרם נמשח על ידם. הסיבה לכך היא שהזקנים כבר הכירו במלכותו מעצם משיחתו הראשונה על ידי שמואל הנביא, ומאותו רגע הוא כבר נחשב למלך [חומת אנך]. הכתוב מדגיש את בואם של כׇּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, שכן בידם היה הכוח המעשי והסמכות להמליכו בפועל [מצודת דוד].
במעמד זה, וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית. ברית זו משקפת הסכמה הדדית: העם מקבל עליו את עול המלכות, ודוד מקבל על עצמו את תפקיד ההנהגה [ביאור שטיינזלץ]. מדובר בברית משולשת ומורכבת: במישור הדתי, המלך והעם מתחייבים יחד להיות עבדים לה׳; ובמישור האזרחי, העם מתחייב להיות לעבדים למלך על פי חוקי המלוכה, בעוד המלך מתחייב לנהוג בהם על פי חוק ולהילחם את מלחמותיהם [רש"י].
הברית נכרתת לִפְנֵי ה׳. מאחר שהמשכן לא היה ממוקם בחברון באותה עת, נחלקו הפרשנים בהבנת ביטוי זה. גישה אחת מסבירה כי ארון הברית הובא לחברון באופן זמני לכבוד המאורע, כך שהמעמד התקיים פיזית מול הארון [מצודת דוד]. מנגד, ישנה גישה רעיונית המסבירה כי אין צורך בנוכחות פיזית של ארון או משכן, שכן בכל מקום שבו בני אדם עושים תנאי או כורתים ברית, שם שורה נוכחותו של ה׳ [רש"י].
לבסוף, הכתוב מתאר כי וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִיד לְמֶלֶךְ... כִּדְבַר ה׳ בְּיַד־שְׁמוּאֵל. למרות שדוד כבר נמשח בעבר על ידי שמואל, אותה משיחה ראשונה הייתה פעולה פרטית בעלת משמעות מצומצמת. המשיחה הנוכחית בחברון היא החלטה ציבורית וכלל-לאומית רשמית למנותו למלך על כל ישראל [ביאור שטיינזלץ].