תארו לעצמכם שיום אחד כולם מסכימים שאתם צריכים להיות המנהיגים הרשמיים, אבל בעצם, כולם יודעים שתמיד הייתם המנהיגים בשטח. נציגי העם באים אל דוד ומזכירים לו שגם בעבר, בתקופה שנקראת גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם (כלומר, בימים שעברו), הוא היה המנהיג האמיתי. הם קוראים לו הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא, כי הוא זה שבאמת הנהיג את הצבא ודאג לעם, עוד בימים ששאול היה המלך.
העם מעביר לדוד מסר חשוב של אחדות: שבט יהודה לא יכול להגיד שדוד שייך רק לו, כי דוד תמיד דאג לכל השבטים. לכן, עכשיו התפקיד שלו הוא להנהיג את כולם בצורה שווה. הם מזכירים שהכל קורה בדיוק כמו שה' הבטיח. ה' אמר לדוד אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי, כלומר תנהיג אותם במסירות כמו רועה שדואג לצאן שלו, ואז תהפוך להיות נָגִיד, שזה מושל ומלך מכובד על כל ישראל.
למרות התפקיד העצום שקיבל, דוד נשאר עניו וצנוע. הוא תהה איך יצליח להנהיג עם שלם בכוחות עצמו, והבין שההצלחה לא תלויה רק בו. הוא ידע שהוא יכול להיות רועה טוב לעם, אך ורק בזכות העובדה שה' הוא הרועה שדואג לו ולא נותן שייחסר לו דבר.