תארו לעצמכם שמישהו היה מבקש מכם לתת לו את החפץ הכי יקר שיש למשפחה שלכם, משהו שעובר מסבא לסבא כבר המון שנים. האם הייתם מסכימים? זה בדיוק מה שקרה לנבות. המלך אחאב ביקש ממנו את הכרם שלו, אבל נבות סירב לגמרי. הוא אומר למלך מִתִּתִּי, כלומר, הוא לא מוכן לתת את הכרם בשום צורה, לא תמורת כסף ולא תמורת שדה אחר. ולמה? קודם כל, הוא אומר לָךְ, כלומר "לך לא אתן". הכרם שייך למשפחה שלו, ואחאב הרי לא שייך למשפחה.
אבל הסיבה החשובה באמת היא שזו נַחֲלַת אֲבֹתַי, אדמה שהוא קיבל בירושה מאבותיו. נבות קורא חָלִילָה לִּי מֵה'. הוא מסביר שלפי התורה של ה' פשוט אסור למכור אדמה משפחתית לתמיד, אלא רק אם אדם עני מאוד, ונבות היה איש עשיר שלא היה חסר לו דבר.
מעבר לחוקים, נבות רמז למלך משהו עמוק יותר. הוא ידע שאחאב לא הולך בדרך של ה' ורצה להשתמש בכרם כדי להעמיד בו פסלים. נבות היה איש צדיק, והוא הרגיש שזה יהיה חילול ה' לתת אדמה קדושה למטרה כזו. בעצם, נבות הזכיר למלך שהנחלה האמיתית והנצחית שלנו היא האמונה בה' והתורה, ולא צריך לרדוף רק אחרי דברים זמניים כמו שדות וכרמים. המילים האלה פגעו במלך אחאב מאוד והכעיסו אותו. אבל הוא כל כך התבייש במה שנבות אמר לו, שכשחזר הביתה הוא אפילו לא סיפר לאשתו איזבל את הסיבה האמיתית, אלא רק אמר לה באופן כללי שנבות לא מסכים למסור את הכרם.