שתי נשים ניגשות למשפט לפני שלמה המלך, והתביעה נפתחת בהצגת עובדות היסוד של המקרה. האחת מתארת את מגוריהן המשותפים ואת לידת בנה, כרקע לטרגדיה ולסכסוך שעתידים להיחשף מיד. עצם הופעתן המיידית לפני המלך, גם אם היו באותו זמן גברים שהמתינו לדין לפניהן, נובעת מן הכלל המשפטי לפיו דין אישה קודם לדין איש [אלשיך].
התובעת פותחת את דבריה במילים בִּי אֲדֹנִי, המהוות לשון של בקשה ותחינה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], שמשמעותן היא פנייה למלך כדי שיטה אוזן ויאזין לדבריה [מצודת דוד]. היא מתארת כיצד היא והאישה השנייה יֹשְׁבֹת, כלומר מתגוררות יחד [ביאור שטיינזלץ], תחת קורת גג אחת, ושם היא ילדה את בנה.
אופן הדיבור של אישה זו טומן בחובו משמעות פסיכולוגית ומשפטית. פנייתה הישירה אל המלך לנוכח, מלמדת על כנותה. היא מדברת כבעלת דין המציגה את טענותיה באופן ראוי וברור לשופט, שכן היא דוברת אמת ואין בה הבושה שמונעת מאדם שקרן להישיר מבט אל המלך. זאת, בניגוד להתנהלותה של האישה השנייה בהמשך המשפט, שתימנע בתחילה מפנייה ישירה למלך ותפנה את דבריה אל חברתה מתוך בושה על שקריה [אלשיך].