שלמה המלך ניצב בפני מבוי סתום משפטי, שבו מוצגות שתי טענות סותרות ללא כל יכולת להוכיח את אמיתותן לכאן או לכאן. הפתרון שהוא מציע נראה במבט ראשון כפשרה קרה. המלך מצווה גזרו, כלומר חתכו [מצודת ציון], את הילד החי. ההיגיון הגלוי מאחורי פקודה זו הוא שמאחר שאין הוכחות לאף צד, יש לחלק את הילד השנוי במחלוקת כך שכל אחת מהנשים תקבל מחצית [ביאור שטיינזלץ].
אולם, פקודה זו לא ניתנה כפסק דין ממשי, אלא כמבחן פסיכולוגי. המלך כבר הבין בחכמתו מתוך דברי הנשים מי מהן דוברת אמת ומי מהן היא זו שגנבה את הילד החי. מטרת ההוראה לחתוך את הילד הייתה לערוך בחינה פומבית, שנועדה לחשוף את האמת ולהוכיח לכל הנוכחים באולם המשפט את צדקת הבנתו של המלך [מצודת דוד].