מסעו של שלמה לגבעון מהווה אירוע רוחני מכונן בתקופה שקדמה להקמת המקדש בירושלים. שלמה אינו מגיע למקום לביקור שגרתי או להבאת קורבן צנוע, אלא עורך מעמד ציבורי רב־רושם כדי לבטא את התקשרותו העמוקה לה' [ביאור שטיינזלץ], ולהכין את לבו לקראת השגת נבואה [אברבנאל].
הכתוב מכנה את המקום הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בבמה פרטית, אלא במזבח המרכזי של עם ישראל – מזבח הנחושת שעשה בצלאל במצוות משה רבנו במדבר. מזבח זה נדד במהלך הדורות: הוא נקבע תחילה בשילה, ולאחר שחרבה בימי עלי הועבר לנוב, ומשחרבה נוב בימי שאול, הוקבע בגבעון [רש"י, אברבנאל]. הבמה נקראת "גדולה" לאו דווקא בשל ממדיה הפיזיים, אלא בשל קדושתה העצומה ומעלתה הרוחנית לעומת במות קטנות שהוקמו על ידי אנשים פרטיים [מצודת דוד, רד"ק]. ייחודה של במה זו התבטא גם בכך ששכנה בה האש האלוהית שירדה מן השמיים ביום חנוכת המשכן [רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם]. שלמה בחר לאסוף את כל ישראל דווקא לשם, כדי להורות להם שאין ראוי להקריב בבמות פרטיות כאשר אוהל מועד ומזבח הנחושת קיימים [מלבי"ם]. עם זאת, יש המציינים כי ייתכן שהבמה הייתה גדולה משאר הבמות גם בשטחה הפיזי [אברבנאל].
אשר לפועל יַעֲלֶה, המפרשים מעירים כי אף שהוא כתוב בלשון עתיד, משמעותו כאן היא בלשון עבר – כלומר, שלמה "העלה" את הקורבנות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
ביחס לתיאור אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא, קיימת מחלוקת לגבי משך הזמן שבו הוקרבו הקורבנות. גישה אחת גורסת כי אלף העולות הוקרבו כולן ביום אחד [רש"י, מצודת דוד]. מאחר שהמזבח היה קטן מלהכיל כמות כזו בבת אחת, הקורבנות הועלו בזה אחר זה לאורך היום [מצודת דוד], אף שלפי מסורת חכמים ההקרבה נעשתה בפעם אחת [רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת ששלמה לא הקריב את כל העולות ביום אחד, אלא פרס את ההקרבה על פני מספר ימים במהלך שהותו בגבעון, בטרם שב לירושלים [רד"ק, אברבנאל].
הקרבת הקורבנות המרובים שימשה עבור שלמה כאמצעי להתבודדות והכנה רוחנית. בזכות בחירתו לזבוח בבמה המקודשת ביותר, ולא בבמות פרטיות שניצבו ברחבי הארץ, זכה שדווקא שם נראה אליו ה' [אברבנאל].