באולם המשפט של המלך שלמה מתנהל עימות חזיתי ונוקב בין שתי האימהות, כאשר כל אחת מהן טוענת בתוקף לאימהות על התינוק החי. האשה השנייה, הנתבעת, פותחת במילים לֹא כִי, כלומר: לא כך, אלא [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לתובעת שהאריכה בסיפורים קודם לכן, הנתבעת בוחרת לקצר בדבריה ולהתמקד בעצם הדין בלבד, מחשש שמא תרבה בדברים ותיכשל בלשונה [אברבנאל].
ניתוח מדוקדק של סדר המילים בטענות הנשים חושף רובד נפשי עמוק, שכן אדם נוטה להקדים בדיבורו את מה שעיקרי וחשוב לו. הנתבעת אומרת בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, שכן משאת נפשה העיקרית היא בנה החי. לעומתה, התובעת מקדימה ואומרת בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי. מכאן משתמע שרצונה המרכזי אינו התינוק החי, אלא עצם העובדה שבן חברתה מת [מלבי"ם].
המילים וַתְּדַבֵּרְנָה מלמדות שהנשים התווכחו, חזרו על טענותיהן ושילשו אותן לפני המלך, כמנהגם של בעלי דין המבקשים לחזק את עמדתם ולשכנע את השופט [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. מתוך חזרות אלו הבין שלמה המלך כי התובעת, שמקפידה להזכיר שוב ושוב את הילד המת בראשית דבריה, חפצה למעשה שגם לחברתה לא יהיה ילד, הבנה מבריקה שהובילה אותו בהמשך להציע את מבחן החרב כדי לחשוף את האמת [מלבי"ם].