התובעת, אמו של הילד החי, שוטחת את טענתה ומדגישה את הקושי המרכזי במקרה: היעדר מוחלט של עדים שיכולים לשפוך אור על האמת. היא פותחת בציון פער הזמנים בין הלידות, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי, מתוך מחשבה ותקווה שהמלך יוכל בחכמתו להבחין בהבדלים הפיזיים שבין תינוק בן שלושה ימים לבין רך שנולד זה עתה, ובכך לחשוף את האמת חרף חוסר העדויות [אברבנאל]. לאחר מכן היא מציינת כי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת, כלומר גם האישה השנייה ילדה בן [ביאור שטיינזלץ].
כדי לבסס את טענתה, האישה חוזרת ומדגישה כי אֵין זָר אִתָּנוּ, כדי להבהיר שלא נכח במקום שום אדם שיכול להעיד על מה שהתרחש באותו הלילה [מצודת דוד, אברבנאל]. כפילות הלשון בהמשך הפסוק אינה מקרית, אלא נועדה לשלול כל אפשרות לנוכחותו של אדם נוסף במבנה. המילים וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו באות ללמד שהן לא רק התגוררו באותו הבית כל אחת בחדר משלה, אלא שהן שהו יחד באותו החדר ממש. ההמשך אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת מבהיר שלא היה אף אדם אחר עמן בתוך החדר, והתוספת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת מדגישה שאפילו בשאר החדרים בבית כולו לא שהה איש מלבדו [מלבי"ם].