בשיאו של המשפט המורכב, המלך שלמה מזקק את טענותיהן הסוערות של שתי הנשים לכדי עימות מילולי חד וברור. המלך בוחר להתעלם מהסיפורים הארוכים וחסרי ההוכחות שקדמו לרגע זה, כדוגמת תיאור החלפת הילדים באישון לילה, ומתמקד אך ורק בעיקר המשפט: ההכחשה ההדדית לגבי זהותו של הילד החי [מצודת דוד, אברבנאל].
באמצעות חזרה מדויקת על דברי הנשים, המלך מיישם עיקרון יסודי בסדרי הדין, לפיו על הדיין לשנות ולחזור על טענות בעלי הדין טרם פסיקתו, כדי להוכיח שהקשיב והבין את דבריהם לאשורם [רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל]. בשלב זה של המשפט, בהיעדר עדים, שתי הנשים שוות לחלוטין מבחינה משפטית [אברבנאל]. למעשה, על פי שורת הדין היבשה, האשה שהחזיקה בילד החי באותו רגע הייתה אמורה לזכות בו לאחר שבועה, שכן חובת ההוכחה חלה על האשה השנייה שבאה להוציא מידה, אולם פסיקתו הסופית של המלך חרגה מכלל זה [אלשיך].
מעבר להליך המשפטי התקין, החזרה המדויקת על דברי הנשים חושפת רובד פסיכולוגי עמוק המסתתר בניסוח טענותיהן. המלך מדגיש כי האשה האחת, האם האמיתית, פותחת את דבריה בחיוב ובחיים ואומרת זֶה בְּנִי הַחַי, בעוד שהאשה המשקרת מקדימה ומתמקדת במוות באומרה בְּנֵךְ הַמֵּת. מתוך שינוי סדר המילים בלבד ניתן להבחין מי מהן דוברת אמת [חומת אנך]. זאת ועוד, עצם העובדה שהאשה המשקרת מוסיפה את המילים וּבְנֵךְ הַמֵּת מסגירה את אשמתה. אילו כל אחת פשוט דיברה על הילד שלה, לא היה לה צורך להזכיר את הילד המת של חברתה. התוספת הזו נועדה לחפות על מעשה הרמאות של החלפת הילדים, וכך למעשה פיה מכשיל אותה ומעיד על שקרה [אלשיך].