בפתח דרכו כמנהיג, עומד שלמה מול המורשת העצומה של אביו ומול כובד האחריות של הנהגת העם, ופונה לה׳ בהכרה כי מעמדו אינו נובע ממוכנותו האישית. הוא מציין כי מלכותו מושתתת לחלוטין על חסד ה׳ והבטחתו לדוד, ולכן הוא מבקש שה׳ ישפיע עליו חכמה גם ללא ההכנה הטבעית הנדרשת לכך, הכנה שנרכשת בדרך כלל בשנים של שקידה ולימוד [מלבי"ם]. שלמה מציג את הפער בין חכמתו המפורסמת של אביו לבין חוסר ניסיונו שלו, ומתוך ענווה חושש שהעם לא יעריך אותו כראוי [אברבנאל].
בבואם להסביר את הגדרתו העצמית של שלמה כנַעַר קָטֹן, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה המסורתית, המובאת בדבריהם של חלק מהפרשנים [רש"י, רד"ק], מפרשת את הביטוי כפשוטו ועורכת חישוב כרונולוגי של שנות מלכות דוד, שלפיו שלמה אכן היה בן שתים עשרה בלבד בעת המלכתו. לעומת זאת, יש הדוחים חישוב זה מכל וכל, בטענה שהדבר מעורר קשיים היסטוריים והגיוניים רבים, כדוגמת העובדה שרחבעם בן שלמה היה בן ארבעים ואחת בעת עלייתו לשלטון, מה שהיה מחייב את שלמה להוליד אותו בגיל עשר. לכן, גישה זו גורסת כי שלמה היה לפחות בן עשרים, והשימוש בביטוי נועד להביע הקטנה עצמית וענווה ביחס למשא המלכות הכבד, בדומה לאישים בוגרים אחרים במקרא שכונו נערים או ילדים [אברבנאל]. בהתאם לכך, הביטוי מתאר אדם החסר את הניסיון הקודם הנדרש להנהגה [ביאור שטיינזלץ].
הצהרתו לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כחוסר יכולת או חוסר ניסיון להנהיג את העם כראוי ולצאת ולבוא לפניהם בענייני הציבור. אל פירוש זה מתווסף רובד נוסף, הממקד את חוסר הידיעה לא רק בהנהגה כללית או במלחמות, אלא בקושי הייחודי של עשיית משפט, כלומר חוסר הידיעה כיצד לרדת לעומקם של סכסוכים משפטיים וכיצד לצאת מהם עם פסק דין מדויק וצודק [אברבנאל].