תקופת ראשית ימי שלמה מתאפיינת ביציבות שלטונית, אך בכל הנוגע לעבודת ה' שרר מצב זמני של חוסר ריכוזיות. המילה רַק הפותחת את הפסוק באה להדגיש כי הממלכה אמנם הייתה מבוססת ויציבה מכל בחינה, והחיסרון היחיד שנותר היה בענייני הפולחן [מלבי"ם]. לפי גישה אחרת, מילה זו מקשרת את הפסוק לנאמר קודם לכן, ומסבירה שמאחר ששלמה טרם סיים לבנות את בית המקדש ואת חומות ירושלים הנדרשות לשמירת הקודשים, העם נאלץ להמשיך להקריב בבמות [אברבנאל].
הביטוי רַק הָעָם מצביע גם על הבחנה מעניינת בין הציבור הרחב לבין ההנהגה. בעוד שהעם הקריב קורבנות בבמות פרטיות רבות, המלך הקפיד לזבוח אך ורק בבמה הגדולה שבגבעון או במזבח שבירושלים. ההימנעות של המלך משימוש בבמות פרטיות נבעה מכך שריבוי מזבחות מזכיר את מנהגי עובדי האלילים [מצודת דוד].
הפרשנים מבארים כי כאשר הפסוק מציין שהם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת, הכוונה היא להקרבת קורבנות לשם שמים. באותה תקופה, כל אדם שחפץ בכך היה רשאי לבנות מזבח פרטי בחצרו או על ראש גגו ולזבוח בו לה' [רש"י, אברבנאל].
הסיבה למציאות זו מוסברת במילים כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם ה' עַד הַיָּמִים הָהֵם. כלל הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר את תקופת הביניים ההיסטורית וההלכתית שבין חורבן המשכן בשילה לבין הקמת בית המקדש בירושלים. בזמן שבו אין מקדש קבוע, הדין מתיר להקריב בבמות פרטיות. אולם ההיתר הזה היה זמני ונמשך אך ורק עַד הַיָּמִים הָהֵם, כלומר עד לימים שבהם שלמה סיים לבנות את בית המקדש, שאז נאסרה מחדש ההקרבה בבמות והפכה לבלתי חוקית.